סדרה זו היא עצירה בת שישה חלקים. להרהור. למחשבה. כדי להדריך אותנו בעבודה המשקמת והמחדשת המוטלת עלינו לעשות. בעוד ש-BitterSweet בדרך כלל משתפת סיפורים מהעולם האמיתי המצביעים על דרך חלופית לחיות ולאהוב, חשבנו, בהתחשב בשטף התוכן הדיגיטלי, שהמתנה שלנו ברגע זה עשויה להיות משהו איטי וגולמי כמונו. ולכן כאן אנו מציעים את מה שאנו מעריכים בצורה העמוקה ביותר - מרחב סבלני ומלא נשמה לשאול שאלות עתיקות ואלמנטריות. של משמעות. של חיים.

אנו מחפשים חוכמה כמעשה של התנגדות - תגובה נחושה לפחד, חרדה וייאוש. וכאב הוא המקום שבו אנו מתחילים, אולי מתאים בהתחשב בצער העמוק של מחלה, חורבן וחוסר שוויון.

בקטע זה, וולטר ברוגמן, חוקר הברית הישנה ותיאולוג בעל שם עולמי, מוביל אותנו לחשוב על קינה, על החלפת נרטיבים ועל החיים כברית. צילמנו את השיחה הזו עם וולטר לפני שנתיים, באולדסמוביל משנת 88' שחנתה בחניון ריק מחוץ לקניון נטוש בסינסינטי, אוהיו. זה מדהים עד כמה הסצנה הזו דומה למציאות הנוכחית שלנו. את קולו שאנחנו צריכים לשמוע, הנושא כמעט 100 שנות ניסיון חיים שרובו הוקדש ללימוד והוראה של כתבי קודש עתיקים.

"יש דרך אחרת, מצוינת יותר. אנחנו לא חייבים לחיות ככה", אומר וולטר.

שיחה זו בין וולטר ברוגמן לבמאי אליוט ראוש צולמה ב-30 בנובמבר 2017 בסינסינטי, אוהיו.

יש דרך לראות את הנסיבות הנוכחיות שלנו כמתנה - הזמנה לבחור דרך מצוינת יותר לחיות ולאהוב. דרך המגפה נפתחת בפנינו הזדמנות לא רק לחזור לאופן שבו הדברים היו, אלא דווקא לדחוף לדמיון חדש לגבי איך דברים יכולים להיות. כולנו נגענו בתחושה רעננה של שבריריות, בעצמנו ובמערכות החברתיות שלנו. אנחנו יכולים לתת לשמיים הכחולים מעל לוס אנג'לס וווהאן ולתעלות הנקיות בוונציה לעורר שוב את השאלה, "מהי הדרך הטובה יותר ואיך אני יכול לחיות אותה?" כדור הארץ כואב, ללא ספק, כמו כל אחד מאיתנו - אולי מבחינה יחסית, או כלכלית, או פיזית או נפשית.

וזהו רגע להבחין בכאב - להודות בכאב, באכזבה, בצער. האם נוכל לכאוב על 200,000 חייהם שגבו קורונה? האם נוכל לכאוב על יותר מ-30 מיליון מקומות עבודה שאבדו בארצות הברית לבדה? האם נוכל לכאוב על הרעידות של מערכות הבריאות ובתי החולים שלנו, ועל ספקי שירותי החוץ שמסכנים את בריאותם כדי לטפל במחלות של אחרים? איזה כאב נשאתי, אני רואה עכשיו שגם אתם נושאים אותו - שונה באופן ספציפי, אבל אוניברסלי באמת.

זה רגע לאפשר לשאלות העמוקות לעלות על פני השטח ולנשום. אין עניין בתשובות קלות או פתרונות זולים. רק מרחב להרהר במה שהכאב יכול ללמד אותנו. לאפשר לו לכוון אותנו מחדש.

זה הזמן לחפש חוכמה, לא תשובות. חוכמה שיכולה להדריך אותנו בזמנים של בלבול, שיכולה לעודד אותנו בזמנים של ייאוש.

מי ייתן והחרדה החריפה של הקורונה תזכיר לנו, תפתח אותנו לחמלה רעננה כלפי מיליארד האנשים החיים זה מכבר בחוסר ביטחון תזונתי, כלפי המיליונים המיואשים מארבה וגשם, כלפי המיליונים הרבים החיים על סף העוני לא משנה כמה קשה הם עובדים, וכלפי הילדים הרבים ללא משאבים ביתיים להמשך חינוך.

מי ייתן וזרעי הכאב הללו ישרשו בליבנו ויקבעו אותנו עמוק יותר בחמלה. מי ייתן ויתבגרו כפתיחות לכאב ולכאב של אחרים וילמדו אותנו את שאלות החוכמה, האמת של המסתורין ונוכחותה של אהבה נצחית. כאב הוא תזכורת לאנושיותנו - נבראנו למערכות יחסים. מי ייתן והתסכול של המרחק יזכיר לנו זאת בכל יום.

כאב נשמע כבד ועצוב, אך הוא למעשה הזמנה להשתתף בשיקום ובריפוי של הדברים העמוקים יותר. מי ייתן ויוביל אותנו זה לזה.