הערה: סיפור זה הופק במקור על ידי BitterSweet ופורסם בפלטפורמת הסיפורים של Stand Together .

נאמר לי להגיע לפינת הרחובות ברוד וביינברידג' בדרום פילדלפיה בשעה 5:30 בבוקר. "יהיו אנשים, תראה אותם", נאמר לי. כך פגשתי את דני. הוא קיבל את פניי מיד בחיבוק גדול, ואז חיבוקים מעשרים נוספים באו. הגיוון בקבוצה היה בולט - בני עשרים ומשהו, בני שלושים-ארבעים-חמישים ומשהו, גברים, נשים, שחורים, לבנים, אתלטים ולא כל כך לכאורה.

דיאן יזמה את ההיכרות, ולסלי הכריזה על המסלולים: "נרוץ הבוקר ברחוב סאות' - שלושה מיילים עד למרגלות הגשר וחזרה, שלושה מיילים חוצים את הגשר לרחוב ה-33 וחזרה, ארבעה מיילים לרחוב ספרוס וחזרה." עם זאת, התכנסנו במעגל, חובקים זה את זה, ומדקלמים את תפילת השלווה:

"אלוהים, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאני לא יכול לשנות, את האומץ לשנות את הדברים שאני יכול, ואת החוכמה להבחין בהבדל. רצונך, לא רצוני."

הייתה שם סולידריות אינטימית ומיידית שמצאתי די בולטת - התכנסות לא שגרתית, בשעה מאוד לא פופולרית, כל אחד מאיתנו מחפש משהו. אני, חיפשתי חבר ריצה לא בכושר דומה שהתעניין בריצה שלא תעלה על שלושה מיילים, ובדני מצאתי את השותף שלי. כולנו מתחילים במורד רחוב סאות', הרצים החזקים ביותר מתרחקים במהירות מהחבורה המתפתלת שלנו, ודני ואני מתחילים לדבר על החיים.

כך החלה הריצה הראשונה שלי עם Back on My Feet - חוויה שאלפים לפניי חוו ושינו אותה.

דיאן מאסטרול מגיעה לפינה הזו בשעה 5:30 בבוקר מספר פעמים בשבוע כבר כמה שנים: "נדרש קצת אומץ לצאת מהדלת בבוקר הראשון הזה כי לא הכרתי נפש חיה", היא נזכרת. "פשוט ידעתי להופיע בפינת הרחובות ברוד וביינברידג' בדרום פילדלפיה, פינה שאני לא יודעת שהייתי בה אי פעם."

"החלק של הריצה היה מאוד מושך אותי. ההתייחסות לאנשים חסרי בית הייתה יותר מאיימת", מודה דיאן. "חסרי הבית עבורי היו אנשים שעברתי לידם על המדרכה בדרכי לעבודה. אף פעם לא באמת חשבתי על הבן אדם בגוף הזה שישב וביקש עזרה. אני מתביישת לומר את זה עכשיו."

צוות דרום פילדלפיה הזה הוא אחד מארבעה צוותי "Back on My Feet" בפילדלפיה, והוא מורכב בעיקר מגברים מ"Ready, Willing, and Able", ספקית דיור מעבר לגברים המתגברים על חוסר בית.

אחרי כמה שנים של ריצה עם הצוות הספציפי הזה, דיאן מהרהרת כיצד נקודת המבט שלה השתנתה: "עכשיו אני יודעת שהם אנשים עם רקע עשיר, לפעמים רקע כואב מאוד, לפעמים רקע לא הוגן מאוד. אלה בחורים עם לבבות גדולים שנותנים לך חיבוקים ענקיים. הם אבות. הם בעלים. הם סבים. הם אחים. והם אמיצים בכך שקל מאוד לוותר. צריך הרבה אומץ להכיר בחולשות ובטעויות שלך, להודות בהן במסגרת פומבית כזו, ואז לעבוד קשה כל יום כדי לכבוש אותן."

נוכחותם בריצות הבוקר היא שמקנה לחברים את הזכאות ל-Next Steps - מגוון רחב של שירותים וטיפול שצוות Back on My Feet להוט לספק. לאחר שלוש ריצות, הם מקבלים נעלי ספורט חדשות. לאחר ארבעה שבועות, עם נוכחות של 90%, החברים מתחילים תמיכה אישית עם הצוות כדי לעזור להם להגדיר ולהשיג את מטרותיהם, בין אם מדובר בדיור עצמאי, תעסוקה והכנסה לשכר ראוי למחיה, חיבור מחדש עם ילדיהם או גישה להזדמנויות הכשרה וחינוך.

פילדלפיה, כמו רוב הערים הגדולות האחרות בהן פועלת Back on My Feet, מציעה שירותים ותוכניות רבים המסייעים לאנשים להתגבר על חוסר בית, התמכרות ואבטלה - אך באופן כללי, ניתן לומר שבדרך כלל חסר להן ממד חיוני: קהילה תומכת.

כאשר רצים מצטרפים לראשונה לקבוצה, רבים אפילו לא חושבים שהם יכולים להצליח לרוץ רחוב אחד. "איך הם אמורים להאמין שהם ילכו למצוא עבודה? איך הם אמורים להאמין שהם יכולים לעשות משהו כזה ולהתמיד בזה?" שואלת מנכ"לית Back on My Feet, קייטי שרט. "ריצה נותנת להם את המטרות ההדרגתיות והשאפתניות האלה", היא מסבירה.

"Back on My Feet" ייחודית בכך - הצוות שלהם מספק שירותים עוטפים שסוכנויות טיפול אחרות מספקות, אך הכל תלוי במערכות יחסים מחויבות המועמקות באמצעות פעילות גופנית, או שוויון ביוזמה.

"רק לפני כמה ימים, היה חבר אחד שהגיש מועמדות למשרה והוא היה צריך המלצות. פשוטו כמשמעו, כל אדם בצוות הזה חתם על טופס כדי להיות המלצה שלו. לפני שרץ עם Back on My Feet, לא היה לו אף אחד שיכול היה להיות המלצה שלא היה בכלא או שלא היה לו רקע כלשהו. אלה היו אנשים שיכלו להעיד על מה שהוא עשה ועל מה שהוא השיג, שראו את העבודה הקשה שהוא משקיע", אומרת קתרין סנדרסון, המנהלת בפועל של סניף פילדלפיה.

באופן מוחשי יותר, זה מדהים לראות את הביטחון העצמי נבנה ממש מול העיניים, קילומטר אחר קילומטר, וזה מה שקורה בריצות הבוקר האלה - ויותר מכך בריצות גדולות כמו ריצות 10 ק"מ, 10 מייל ומרתונים. דיאן ראתה את זה קורה עשרות פעמים: "זוהי דרך נהדרת לבנות ביטחון עצמי בתקופה שבה אין להם הרבה ביטחון עצמי לגבי הרבה דברים אחרים בחיים שלהם", היא אומרת.

חוויית "Back on My Feet" היא חוויה שרבים מחברי התוכנית מוסיפים לקורות החיים שלהם, ובמהלך ראיונות עבודה, יותר ממעסיק אחד העיר, "אם אתה יכול לקום ב-5:30 בבוקר כדי לרוץ, אז אתה יכול לקום ב-5:30 בבוקר כדי לעבוד." זה מוכיח רמת משמעת ומחויבות שקשה להוכיח אחרת בלב נסיבות מורכבות עם אתגרים עצומים ומגוונים.

"לרוב הגדול של האנשים שלנו, אין להם שום רקע בריצה או כושר. היו לנו אנשים שהיו עיוורים. היו לנו אנשים בכיסאות גלגלים", אומר רמון לבוי, עובד סוציאלי מנוסה ומנהל תוכנית של סניף פילדלפיה.

גישה זו עובדת בכל רחבי הארץ - לא רק בפילדלפיה. ל-Back on My Feet יש שנים עשר פרקים ועזר ליותר מ-5,500 אנשים להתגבר על חוסר בית והתמכרות.

"אנחנו מדברים על חסרי בית, אנחנו מדברים על התמכרות, אנחנו מדברים על חזרה למעגל החיים", מסביר רמון. "יש כל כך הרבה מערכות שבורות שקשורות זו בזו לתוכנית Back on My Feet, אבל זה המקום הכי מאושר שאני מבלה בו את זמני. זה אף פעם לא מרגיש כמו עבודה כי אנחנו חוגגים כל כך הרבה - חוגגים שמישהו מקבל עבודה, שמישהו מקבל דיור, שמישהו מתאחד עם משפחתו. בכנות, זה היה כל כך עקבי בחמש השנים האחרונות - התוכנית עובדת ואנשים אכן משתנים. אנשים יכולים לעשות שינוי ארוך טווח."

"ההבטחה שלנו היא תמיכה. אנחנו כאן, הדלת שלנו תמיד פתוחה. אם אתם מוכנים להשקיע את העבודה, ואם אתם מוכנים להופיע, אז גם אנחנו", מסבירה המנהלת של סניף פילדלפיה, קתרין סנדרסון.

בהתאם לנתונים הדמוגרפיים ולשותפויות עם המתקנים, הסניפים השונים (לדוגמה, לוס אנג'לס, אוסטין, דאלאס, ניו יורק, בולטימור, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, אטלנטה, שיקגו...) כולם משרתים קבוצות דמוגרפיות שונות עם צרכים משתנים. "אנו משרתים נשים שבורחות ממערכות יחסים מתעללות - פשוטו כמשמעו מסתירות את זהותן, מחשש להשלכות של גילוי", אומרת קארי לינדמן, מנהלת השיווק הארצית. "יש לנו אנשים שמתאוששים מהתמכרות לחומרים. יש לנו וטרינרים שהתמכרו לאופיאטים. יש לנו אנשים שהיו להם מזל נוראי. וכולם מתאחדים במרחב אחד הזה, ורצים בבוקר לצד הקהילה שלנו."

"זה מאחד אנשים", אומר דני. "זה מה שזה עושה. זה מאחד אנשים מכל תחומי החיים. אנשים שעברו קשיים וניסיונות שונים. מישהו היה חסר בית, מישהו אולי פשוט יצא מהכלא או פשוט איבד את עצמו בחיים וזה נותן לך סיבה לדחוף קדימה ולהמשיך הלאה ונותן לך מוטיבציה. אין אף אחד שונה מאף אחד אחר כשאנחנו רצים יחד. כולנו צוות אחד."

וכל אחד בא מסיבות שונות. בוגרת אחת, קופי, אמרה שהיא באמת רצתה רק את הנעליים, עד שהחליטה שהקהילה באמת חשובה יותר. קופי, שחזרה לעמוד על הרגליים, הופיעה לאחרונה על שער מגזין הריצה לנשים ובקרוב תסיים תואר בעבודה סוציאלית.

רוב החברים ישנים זמנית במקלטים, מה שבדרך כלל יוצר חיים מלחיצים מאוד: "גניבה של הדברים שלך או חוסר ידיעה ליד מי אתה הולך לישון מלילה ללילה, זה יכול להיות גורם לחץ. הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, אנחנו אפילו לא חושבים עליהם - הגברים והנשים שלנו צריכים - ועדיין להיות מסוגלים לקום ולצאת לרוץ, במיוחד בחורף כש-25, 30 מעלות וכבר התמודדת עם לילה שלם של שטויות", מסביר רמון.

בהתחשב בכל הגורמים הללו, חשוב מאוד שמתנדבים יהיו עקביים ומחויבים באותה מידה להתייצבות. "האחריות אינה רק של החברים להתייצב, אלא גם של המתנדבים להיות מבנה התמיכה הזה, ולוודא שהם שם כשהם אומרים שהם הולכים. לכן אנחנו מבקשים מהמתנדבים להתחייב לפחות יום אחד בשבוע", מסבירה קארי.

יציבות ותמיכה ביחסים אלו הן חיוניות ביותר - לב ליבה של הכל. אין זה מפתיע אם כן שזהו גם הבסיס להיררכיית הצרכים של מאסלו - שייכות. העובדה הפשוטה היא שקהילה של השפעות חיוביות ופעילות בריאה היא כמו מים במדבר עבור גברים ונשים רבים המנסים נואשות להתגבר על נסיבותיהם.

לאורך המסע, Back on My Feet בונה סימני קילומטרים כדי לחגוג הישגים: אחרי שלוש ריצות, חבר מקבל נעלי ריצה חדשות. ב-25 מייל, זו חולצת טריקו, ב-50 זו כובע, אחר כך ב-75 שעון וסווטשירט ב-100.

אני שואל את דני על סמני המיילים שלו, מתחיל בחולצה שהוא לובש: "את זה, 25 מייל, לא חשבתי שאצליח, אבל הצלחתי. הכובע שלי היה מ-75 מייל. שברתי את השעון שלי שהרווחתי מריצה של 100 מייל. קיבלתי את החולצה של 175 מייל, ואני כבר הרבה מעליה. אני ב-200. מדליה בריצה... אני לא זוכר כמה מיילים. זה נותן לך משהו לצפות לו, גם אם זה רק חולצה קטנה. אתה יודע? סתם הישג, כמו, 'תראה, עשיתי את זה'". הוא מחייך, "זה גורם לך להרגיש טוב".

עם הזמן, התמריצים הקטנים הללו מצטברים להישג תחושתי הולך וגדל שקשה לייחס לו ערך. סטיב גרינברג, מייסד Furnishing a Future, שותף העסקה של Back on My Feet, מכנה זאת "יתרון מנטלי" - ההבדל בין עבודות פשוטות של קפיצה בשלוליות לכל החיים לבין מסלול קריירה יציב המאפשר שכר ראוי למחיה.

"רמון הוא הבחור שעוזר לנתב אנשים בעלי מוטיבציה", מסביר סטיב, "אני אגיד לך את הדברים הבאים, עד כה, האנשים שאני עובד איתם, הם בעלי מוטיבציה. בדרך כלל הם נגעלים במצבם. כלומר, אף אחד לא מתעורר בגיל 15 ואומר שהוא רוצה להיות חסר בית בלי כישורים. אף אחד."

סטיב מצידו, מבלה שישה שבועות בהכשרתם במתמטיקה של נגרות, עבודות עץ וייצור רהיטים, לאחר מכן הוא שולח אותם למספר מעסיקים להוטים להעסיק בעלי מלאכה חרוצים ומיומנים.

"הבת שלי, שהיא רצת Back on My Feet, היא הייתה הכניסה שלי לזה", הוא אומר. "היא התנדבה ב-Back on My Feet בהארלם אולי חמש שנים. היא עובדת ברפורמה בבתי הכלא. היא אמרה, 'זה יהיה נחמד אם לחבר'ה האלה תהיה מיומנות שניתן לשווק בשוק'. והחלטתי, בהתבסס על מה שבתי אמרה לי, לתת להם מיומנות. לתת להם מיומנות שהם באמת יוכלו להשתמש בה ולקבל קריירה אמיתית, למצוא עבודה שבה הם מרוויחים (בתור התחלה) 15 עד 18 דולר לשעה. אחרי שאני מאמן את החבר'ה האלה, הם לא אומנים מומחים. אף אחד לא מגיע לחמישה שבועות, אבל יש להם מספיק כדי להגיע לשלב התחתון. זה מה שאני רוצה לעשות זה לתת להם קריירה."

"יש לו תור מסביב לרחוב כל יום שבו הוא מאכיל אנשים שאין להם אוכל. זה משך הרבה תשומת לב לאומית. יש המון סינרגיה; הוא כנראה אחד השותפים הטובים ביותר שנראה אי פעם. אני מקווה שנמצא עוד כמה כמוהו", אומר רמון.

חבר אחד בבולטימור פתח עסק גינון משלו, ועל כל דשא שהוא מכסח, הוא תורם דולר ל-Back on My Feet. הוא היה כל כך מוטיבציה מהתוכנית והיא עשתה הבדל גדול בחייו.

"זה תמיד מדהים לראות חבר שמשלים מעגל. כמו דיוויד", אומרת קארי, "הוא ניהל את בוסטון עבורנו ב-2018. הוא בוגר מכללה, אבל לרוע המזל התמכר, תחילה לאלכוהול ואז לסמים, והיו לו כמה שנים קשות בהתמודדות עם ההתמכרות הזו. יש לו עכשיו עבודה נהדרת בחברת שירותים פיננסיים, והוא עדיין מגיע לנהל ולתמוך בחברים חדשים. הוא הלך אפילו רחוק יותר בבוסטון, שם גייס 8,000 דולר עבור Back on My Feet."

"תומכים יכולים לבחור מתוך כמעט 100 מרוצים ברחבי העולם. יש לנו גישה לכל המתחרים הגדולים מלבד טוקיו, כך שאתם יכולים לרוץ בבוסטון, ניו יורק, שיקגו, לונדון או ברלין ולגייס עבורנו כסף תוך כדי ריצה. לאחרונה רצו עבורנו 30 איש במרתון סן פרנסיסקו. או שישנם מרוצי 5K מקומיים... זה תלוי במידה מסוימת ברמת המרוץ שאתם רוצים לעשות, אבל אנשים יכולים לגייס כסף באמצעות המרוצים האישיים האלה עבור Back on My Feet", אומר קארי, "אנחנו תמיד צריכים רגליים ברחוב ואנחנו תמיד מחפשים שותפים נוספים לאימונים כמו Accenture או Furnishing a Future כדי לעזור לחברים שלנו להתכונן לתעסוקה, או שותפים נוספים לתעסוקה, כמו Marriott International ו-Rosa's Pizza כדי להעסיק אותם".

למרות שריצות בוקר הן הצעד הראשון, המנכ"לית קייטי שרט מבהירה את התוצאה הסופית: "אנחנו לא שם רק כדי לסמן תיבה ולהשיג לך עבודה. אנחנו שם כדי לעשות את זה בסופו של דבר, אבל אנחנו שם כדי לוודא שזו העבודה הנכונה, שזה שכר ראוי למחיה ושזה שינוי חיים בר-קיימא."

"מערכת התמיכה שלנו שונה מאוד מכל דבר אחר שאנשים חסרי בית נתקלים בו. עם הזמן, הם חשים תחושת שייכות; הם שייכים ל-Back on My Feet, לקהילה."

תחושת השייכות הזו היא לא משהו שתמצאו במקלט לחסרי בית או ברחוב, ועבור אלפי האנשים שהפכו לחלק מ"בחזרה על הרגליים שלי", זה עשה את כל ההבדל.

סיפור זה הופק במקור על ידי BitterSweet Creative ופורסם באתר stories.stand-together.org . עמותת Stand Together מזהה את העמותות הקהילתיות החדשניות והיעילות ביותר, תומכת בצמיחתן ומשקיעה בהצלחתן. למידע נוסף בקרו באתר standtogetheragainstpoverty.org .