"מעולם לא דמיינתי שאעשה את מה שאני עושה היום", אומרת לידיה בזמן שהיא עובדת על פרויקט הסריגה האחרון שלה. גב' לידיה איבדה את ראייתה בגיל שנתיים. היא מכירה ממקור ראשון את האפליה הכפולה שנשים וילדות עם מוגבלויות באזור עלולות להתמודד איתה הן בשל מוגבלותן והן בשל מגדרן. לאחר שגרה בירושלים במשך רוב חייה, היא חוותה גם את הקשיים הרבים שהאוכלוסייה המקומית ממשיכה לסבול מהם נוכח המצב הפוליטי המשתנה ללא הרף.

בשנת 1984 היא פתחה את מרכז השלום לעיוורים, בית ספר ומרכז הכשרה מקצועית במזרח ירושלים לנשים פלסטיניות לקוות ראייה. התלמידות המתגוררות בה לומדות אוריינות בסיסית בערבית ובאנגלית, כתב ברייל, מיומנויות מקצועיות, טיפול עצמי והיגיינה אישית. סביבת הפנסיון המשותפת שלהן מסייעת לטפח יחסי חונכות אישיים, כמו גם כישורי חיים של ניידות, בישול, תזונה ועזרה ראשונה.

במרכז ההכשרה המקצועית, לתלמידים יש הזדמנות ללמוד מיומנויות שיווקיות, כגון סריגה ידנית ומכונה, סריגה במסרגה אחת, אריגת נול ועוד. בדיקות בריאותיות וייעוץ תקופתיים זמינים גם לנשים המתגוררות בפנימיות. באמצעות התוכנית האקדמית הן יכולות להשיג תעודת בגרות, וחלקן אף המשיכו ללימודים באוניברסיטה.

חלומה של גב' לידיה היה לספק לא רק מקום ללמוד, אלא מקום להשתייך אליו. בהתחלה, היא הלכה מדלת לדלת וביקשה תרומות ובסופו של דבר גייסה 200 דולר מחברים ושכנים. עם ארבע תלמידות בלבד, היא פתחה את מרכז השלום לעיוורים, שכעת גדל לתפוסה מלאה בשני מתקנים נפרדים ומסייע ליותר מ-50 נשים ונערות בכל זמן נתון. נשים אלו עוזבות את המרכז כשהן מסוגלות לחיות חיים עצמאיים, ולפעול כקול למען שוויון זכויות לכל החיים עם מוגבלויות.

וחשוב מכל, המרכז מספק חברות ותמיכה לנשים אשר לעיתים קרובות נדחקות לשולי החברה. עם הביקוש הגובר והולך לשירותיו מצד הקהילה העיוורת, הצורך במימון מוגבר ובהרחבת מתקנים הופך קריטי עוד יותר.

בתוך כל הפילוג הפוליטי, הדתי והתרבותי השולט באזור, צוות מרכז השלום לעיוורים פועל לקידום סובלנות והבנה. גב' לידיה, שמגיעה מרקע נוצרי פלסטיני, מדגישה כי המרכז הוא מקום של חינוך בין-דתי שבו מוסלמים ונוצרים יכולים לעבוד וללמוד יחד, במטרה מוצהרת לשלב טוב יותר את התלמידים בחזרה לחברה.

סרט קצר ויפהפה זה מאת סטיב ג'טר מתאר את חייה ותחילת דרכה של אישה אמיצה, כשהיא מקימה מקום ייחודי שבו נשים עיוורות בשולי החברה מתאחדות כדי לרכוש השכלה, הכשרה תעסוקתית ועתיד.

"שמי לידיה מונסור. נולדתי בגדה המערבית, ואיבדתי את ראייתי כשהייתי בת שנתיים. המרכז נוסד במיוחד כדי לעזור לנשים מעל גיל חמש עשרה, משום שהן היו אלו שלא קיבלו שום תשומת לב. מטרת המרכז היא לעזור לנשים אלו להיות עצמאיות."

אם לא היינו מקימים את המרכז הזה, אנשים רבים היו נשארים ללא השכלה, ללא עבודה, אולי ללא עניין בחיים. אנחנו מתמודדים עם הרבה מאוד דברים, אבל אתם יודעים, בסוף אנחנו עוברים את זה."

המילים "ישראל" ו"פלסטין" מלוות לעתים קרובות, באופן חלק, בהתייחסות לסכסוך. זהו כנראה אחד הסכסוכים העתיקים וההיסטוריים ביותר. ברמה הבסיסית ביותר שלו, המחלוקת היא על אדמה - טריטוריה קדושה וגבולות לאומיים - אך שורשי הסכסוך עמוקים אף יותר.

דעות קדומות ועוינות מתבשלות מתחת לפני השטח. עשרות שנים של סכסוך ודורות של טינה, פחד ותוקפנות הביאו לדו-קיום לא נוח ומבודד בין ישראלים לפלסטינים, שלעתים קרובות מדי מאופיין בחוסר אמון וחשדנות (אם לא אנטגוניזם בוטה).

עיר מחולקת

אולי יותר מכל אזור אחר, הטריטוריה הישראלית-פלסטינית מוגדרת על ידי חלוקותיה. הקו הירוק (ביבשה, המסומן על ידי כביש מהיר גדול) מפריד בין מזרח ירושלים המודרנית והעירונית יותר לבין מערב ירושלים ההיסטורית והכפרית יותר. סדרה של נקודות ביקורת המאוישות על ידי אנשי צבא תוחמות את הטריטוריה הישראלית והפלסטינית. וכיום, המימוש המילולי ביותר של חלוקה: חומה, היוצרת גבול פיזי בין ירושלים לגדה המערבית, אך גם מחסום בין כפרים, חברים ולפעמים משפחות.

אפילו "העיר העתיקה" ההיסטורית של ירושלים מחולקת. החלק ההיסטורי הזה (בשטח של 0.35 מיילים רבועים בלבד) מחולק לארבעה רבעים - הרובע המוסלמי (צפון-מזרח), הרובע היהודי (צפון-מערב), הרובע הנוצרי (דרום-מזרח) והרובע הארמני (דרום-מערב) הוא ייצוג פיזי נוסף של החלוקות הקיימות.

אבל הפער אינו רק טריטוריאלי. מעבר לגבולות הפיזיים, הפערים מושרשים עוד יותר על ידי תרבויות, שפות, היסטוריות, דתות, כלכלות ואפילו סופי שבוע שונים.

הפגיעים

האוכלוסייה הפלסטינית הראתה שכיחות גבוהה של עיוורון. על פי בית החולים לעיניים סנט ג'ון מירושלים, שכיחות העיוורון בקרב פלסטינים גבוהה פי 10 מאשר במדינות מפותחות.

הגבלות תנועה והחומה מנעו גישה לטיפול ראייה קריטי. היעדר שירותי בריאות זמינים גורם לכך שפגיעות ראייה רבות שניתן למנוע אינן מטופלות. טכנולוגיית שירותי הבריאות ומשאבים בשטחים הפלסטיניים מוגבלים.

בקרב מבוגרים פלסטינים, הסיבה העיקרית לעיוורון וליקוי ראייה היא קטרקט. למעשה, ברחבי השטחים הפלסטיניים, מוערך כי 20,000 איש סובלים מקטרקט, אחת הסיבות הניתנות לריפוי ביותר לאובדן ראייה; מתוכם, 4,138 עשויים להיות עיוורים ו-2,483 עשויים להיות בעלי לקות ראייה חמורה (בית החולים לעיניים סנט ג'ון מירושלים).

הגבלת התנועה תרמה גם לעלייה במספר הילדים שנולדו עם מחלות מולדות, ותנאי עוני הגבילו עוד יותר את גישתם לטיפול. אין זה יוצא דופן שבמשפחה יהיה יותר מילד אחד עם מצב מולד, וילדים עם לקויות ראייה מוחזקים לעתים קרובות בבית מבית הספר ומוסתרים בבית.

שבירת חומות

ארץ מלאת מתח וסכסוך אינה שטח קל לעיוורים. דמיינו לעצמכם שאתם גרים ליד רחובות שבהם פורצות מהומות מעת לעת, ואז דמיינו שאתם לא יכולים לראות. כל האתגרים האופייניים לעיוורון הופכים בהכרח לקשים יותר בהקשר של אלימות ואי שקט. חציית הרחוב, הליכה לשוק - פעילויות פשוטות ויומיומיות אלה מסתבכות בגלל המתח והעוינות.

אל תוך עולם הפכפך זה נולדה גב' לידיה. עיוורת בעולם המותאם לרואים, אישה בתרבות שנשלטה היסטורית על ידי גברים, פלסטינית בארץ שבשליטת ישראל ונוצרייה ממוצא ערבי, גב' לידיה אינה זרה ל"שונה".

כמו פלסטינים רבים בירושלים, אין לה דרכון וזהות לאומית ברורה. היא מבינה את האתגרים הכרוכים בניהול מערכת בריאות שאינה מאפשרת התאמה נוחה לבעלי מוגבלויות.

היא חיה עם החלוקות הללו כל יום בחייה. אבל לדבר איתה, היא לא קורבן, לא מכבדת הבדלים.

גב' לידיה מחזיקה באמונה עמוקה בערכם של חיי אדם. ובעוד שהיא עצמה יכלה לחכות שאחרים יעזרו לה, במקום זאת הקדישה את חייה לשירות אחרים.

בעוד שחלק רואים בעיוורון מגבלה, עבור גב' לידיה ומרכז השלום, זוהי הזדמנות. זה מאפשר להם לראות מעבר לחומות ולמעשי האיבה המקיפים את עירם, ולהושיט יד לאחרים הנואשים לטיפול וזקוקים ליד עוזרת.

אתגר המיקום

מרכז השלום לעיוורים ממוקם אסטרטגית בשכונת שועפאט במזרח ירושלים. מיקומו בירושלים מביא אתגרים כלכליים ופוליטיים, אך הוא גם מבטיח שהמרכז יוכל לספק שירותים לקהילות העיוורים הן בירושלים והן בגדה המערבית.

המרכז מפוצל כיום בין שני מתקנים שכורים בחלקים שונים של השכונה. מתקן החינוך ומשרדי ההנהלה ממוקמים בבניין אחד, והפנימייה ומרכז ההכשרה המקצועית נמצאים במתקן נפרד במרחק 1.2 קילומטרים משם. המסלול בין שני הבניינים חוצה את מסילות הרכבת החדשות שנבנו וכמה צמתים עמוסים, מה שהופך את ההליכה בין שני המיקומים לכמעט בלתי אפשרית עבור כבדי ראייה. הדבר הוביל לעלויות גבוהות עבור מוניות ואמצעי תחבורה אחרים.

יוקר המחיה הגבוה, הקושי בתחבורה בין הגדה המערבית לירושלים דרך מחסומים צבאיים, והנסיעות לעבודה בכבישים וקווי רכבת עמוסים יותר ויותר, כולם אתגרים המחייבים סטודנטים לגור, לעבוד וללמוד במתקן אחד. עם העלייה ברישום, שטח מוגבל ומחירים עולים, הצורך במתקן יחיד מורחב הופך דחוף יותר ויותר.

בבוקר בהיר ושטוף שמש בירושלים, גב' לידיה מלווה את האלה, ילדה בת חמש או שש, לבית החולים האופטרמי סנט ג'ון. הן מונחות על ידי חברה שצולעת לצידן. שלושתן זוכות למבטים חומלים מאלה שעוברים לידן - ילדה צעירה עם לקות ראייה, אישה עיוורת וקשישה ומדריכה הנתמכת במקל הליכה. אף על פי כן, הן מעודדות מכוחן המשותף וממטרתן המאוחדת. יחד הן נעות בהתמדה באוטובוסים וברחובות הצפופים של עיר הקודש.

במשך למעלה משלושים שנה, גב' לידיה עוזרת לילדים צעירים ועיוורים כמו האלה לחיות חיים בטוחים יותר בעצמם על ידי מתן מענה לצרכיהם הרגשיים והפיזיים. היא הקימה את מרכז השלום לעיוורים בתחילת שנות השמונים כדי לצייד אותם בחינוך לעבודה כדי שיוכלו לתרום לחברה למרות מוגבלויותיהם.

כמעט מראשית דרכה, גב' לידיה יצרה חברות בלתי צפויה עם אופטומטריסט ישראלי, ד"ר ליווינגר. באותה תקופה, ד"ר ליווינגר עבד בבית החולים הדסה, שם נהג לראות את גב' לידיה לעתים קרובות בזמן שליוותה את תלמידיה לפגישות. שנים לאחר מכן הוא הקים בית חולים משלו, בית החולים האופטרמי סנט ג'ון, שם הוא עדיין עובד כיום. כשהגיע הזמן לעבור לבית חולים, הוא אמר לגב' לידיה, "אל תחשבי שאני אעזוב אותך. בכל פעם שיהיה לך מטופל, בבקשה הביאי אותו אליי ואני אראה אותו בחינם, בחינם."

נדיבותה של ד"ר ליווינגר וראייתה הגרועה של האלה הן שמושכות את הנשים הללו אל רחובות ירושלים הסואנים ביום קריר. כשהן מגיעות לסנט ג'ון, ד"ר ליווינגר מברך את גב' לידיה בחום, "מה שלומך, לידיה? נעים לראות אותך."

הוא מוביל אותה בעדינות לחדר, גבר גבוה, מתנשא מעל גופה הדק. ידיו הגדולות והמיומנות משחקות עם המכשירים בעודו בוחן את עיניה של האלה. האלה יושבת בסבלנות, בסקרנות, בעודו מעריך אותה. "היא אובחנה באופן שגוי. היא בסדר," הוא מסיק, "אבל היא צריכה משקפיים." הוא רואה שהיא מקבלת מסגרות חדשות בחינם היום, שתי מסגרות ליתר דיוק: זוג משקפי שמש וזוג משקפיים שישפרו את ראייתה.

גב' לידיה נזכרת בנדיבותו, "יש לו תשלום גבוה מכולם, אבל עבור ילדינו הוא רואה את כולם, את המבוגרים שלנו, או מי שהם לא יהיו, הוא רואה אותם בחינם, ואני באמת מאוד, מאוד אסירת תודה על כך."

מה שיותר מרשים הוא שד"ר ליווינגר היא ישראלית. גב' לידיה היא פלסטינית, ותלמידיה הם פלסטינים. ד"ר ליווינגר לא רק שולח את תלמידיה הביתה עם משקפיים ואבחונים; הוא משאיר אותם עם זיכרון האכפתיות העמוקה שלו כלפיהם, אכפתיות שחוצה גבולות דתיים וכלכליים.

בעיר שנפגעה ממאבקים דתיים ואלימות במשך אלפי שנים, ד"ר ליווינגר וגברת לידיה מוצאים נתיב יוצא דופן לשלום.

למרות שגב' לידיה חסרה את היכולת הפיזית לראות מה עומד לפניה, אומץ ליבה וחמלתה כלפי אלו החיים בעמדת נחיתות, כמוה, אינם מגבילים את יכולתה לפעול למענם. היא מתמודדת עם האתגרים העומדים בפניה ותלמידיה על ידי הסתמכות על אמונתה ועל חברויותיה שיצרה עם מכרים לא צפויים כמו ד"ר ליווינגר הישראלי.

יחד הם פועלים כדי לעזור לתלמידים במרכז להתגבר על מגבלותיהם באמצעות חינוך וטיפול רפואי הולם. בעוד גב' לידיה מחנכת אותם, מכשירה אותם, מייעצת להם וחשוב מכך, אוהבת אותם במרכז, ד"ר ליווינגר מספקת להם את הטיפול המתאים כדי שיוכלו להיות בריאים ככל האפשר מבחינה גופנית. הגישה לרווחתם היא הוליסטית.

עדשותיהם של תלמידים אלה יתבססו לנצח על האהבה שהפגינו כלפיהם שני אנשים אלה. ייתכן שנדיבותו של ד"ר ליווינגר נובעת מנדיבותו. אין ספק שגם להערצתו לאישה פלסטינית זעירה יש תפקיד מפתח. אומץ ליבה להילחם במכשולים בלתי עבירים ניכר וללא ספק מדבק.

מרכז השלום לעיוורים מתמודד עם אתגרים כלכליים רבים. לעתים קרובות עליהם לכסות את ההוצאות הכרוכות בטיפולים הרפואיים שתלמידיהם זקוקים להם. טיפולי העיניים החינמיים של ד"ר ליווינגר הם דוגמה לא רק לאלו בירושלים אלא בכל רחבי העולם לכך שאפשר להשתמש בכישוריהם ובכישרונותיהם למטרות יותר מאשר רווח כספי.

צרכי המרכז אכן מכריעים, אך היום הוא יום טוב. גב' לידיה, האלה וחברתם מתחילים את דרכם חזרה למרכז. הם עייפים מהנסיעה בבוקר ומהפגישה, אך רוחם מתחזקת בזכות נדיבותו וטיפולו הרפואי של רופא ישראלי. האלה משחקת במשקפיה החדשים וחיוך מתפשט על פניה כשהיא מביטה מחלון האוטובוס. זוהי התחלה חדשה עבורה ויש לה תחושה מחודשת של תקווה לעתידה.

מרכז השלום לעיוורים הוא קהילה תוססת, פורייה ונדיבה של אנשים יפים ואמיצים, אשר מתנגדים למגבלות הצפויות של חסרונותיהם. עבור רבים בקהילת העיוורים, מרכז השלום הוא ההזדמנות הראשונה והיחידה באמת מעצימה.

גישה הוליסטית מבטיחה שחברי המרכז יקבלו השכלה במקצועות אקדמיים ובמיומנויות מקצועיות, וכן יקבלו הכשרה בטיפול עצמי, היגיינה, נוהלי בריאות, בישול, גינון, ניידות ומיומנויות חיים מעשיות אחרות.

עבור גב' לידיה, עיוורון אינו קללה. לקות הראייה שלה אולי מהווה מכשול, אך היא אינה קורבן. וגם לא הנשים, הגברים והילדים במרכז.

יחסי חונכות עם מדריכים בעלי לקויות ראייה מספקים מקום בטוח לתלמידים ללמוד ולצמוח. סגל ההוראה והצוות גרים ועובדים יחד בפנימייה, שם הם חולקים את האחריות על הבישול, הניקיון, הגינון והקניות בשוק המקומי.

קשרים אלה מהווים את הבסיס לסביבה השיתופית במרכז. תפקידו כמרכז חינוכי ותעסוקתי עונה על צורך קריטי, שלא היה מסופק בדרך כלל, אך מרכז השלום הפך ליותר מבית ספר בלבד, הוא הפך לבית - מקום שבו אהובים אלה שאינם אהובים, שאליו שייכים העקורים - מרכז לשלום.

הַשׂכָּלָה

מרכז השלום לעיוורים פועל רבות על מנת להבטיח שהתלמידים העיוורים ולקויי הראייה שהוא משרת יקבלו את החינוך הטוב ביותר האפשרי. המרכז עובד עם תלמידים באופן פרטני, במטרה לרתום את הפוטנציאל הייחודי שלהם ולעזור להם להפוך לחברים משולבים באופן מלא בקהילותיהם. "כל ילד צריך לקבל הזדמנות להוכיח מה הוא יכול לעשות", אומרת גב' לידיה.

בכל שנת לימודים רשומים לתוכנית האקדמית כעשרים תלמידים, בדרך כלל בגילאי שמונה עד עשרים ושש. התלמידים מקבלים הדרכה ממורים מורשים עיוורים ורואים כאחד. תוכנית הלימודים, הנלמדת באמצעות ספרי לימוד בכתב ברייל, כוללת קורסים בערבית, אנגלית, מדעים, מתמטיקה, היסטוריה, דת, גיאוגרפיה ועוד.

הגישה לחינוך יכולה להיות מוגבלת עבור אישה עיוורת בחברה שלעתים קרובות תופסת עיוורון כגורם מגביל ומביש. מרכז השלום מבקש להתמודד עם מציאות מצערת זו ולחנך נשים הנמנות עם הנשים המרוחקות והמודרות ביותר. עם הגעתן למרכז, התלמידות עוברות הערכה ומשובצות לכיתה המתאימה, ללא קשר לגיל. התלמידות עובדות הן בקבוצות כיתתיות והן במפגשי הוראה פרטיים, במטרה להגיע בסופו של דבר לרמות כיתה מתאימות. הגישה החינוכית של מרכז השלום היא הוליסטית במהותה, ומתייחסת לא רק למאבקים האקדמיים, אלא גם לסוגיות חברתיות ופסיכולוגיות.

מונא

"מונא הייתה אחת התלמידה הקשות ביותר שהיו לנו", חשבה גב' לידיה. "היא ילדה שונה לגמרי עכשיו". מונא טאהר הגיעה למרכז לפני שלוש שנים כילדה בת שש מתוסכלת ומפוחדת. בעוד שילדים אחרים בגילה קראו וכתבו, מונא בקושי יכלה לדבר, חסרה לה כל כישורי חברה או טיפול עצמי, וסבלה מתת תזונה קשה. "היא הייתה נושכת, מגרדת וצורחת בכל פעם שרצתה משהו", הוסיפה גב' לידיה. היא ושאר חברי הצוות עבדו במרץ כדי לעזור לה להתפתח חברתית, פסיכולוגית ואקדמית. כיום מונא מדברת, דואגת לעצמה, ולמרות שהיא עדיין מתמודדת עם אתגרים רבים, היא תלמידה עליזה ונלהבת.

הצוות במרכז השלום ממשיך לספק למונא את תשומת הלב האישית שהיא זקוקה לה כדי להתקדם בלימודים. מונא אומרת שהיא אוהבת את בית הספר ומקווה להיות מורה יום אחד. למרות תחילת דרכה הקשה במרכז, מונא, ילידת שכם שבגדה המערבית, מצפה כעת בקוצר רוח לתחילת שנת הלימודים ולהזדמנות לבלות עם גב' לידיה. "לפעמים בפנימייה היא יושבת בחדרי בלילה ומסרבת לעזוב", אמרה גב' לידיה בצחוק. "היא מאוד נחושה, אני מניחה כמוני".

אביה של מונא, רואה חשבון שגם הוא סובל ממוגבלויות מילדותו, התקשה להשיג את האישורים הדרושים כדי לבקר את בתו בירושלים. עם זאת, הוא אסיר תודה מאוד על השינוי הדרמטי שהמרכז חולל בבתו. "הייתה לי פוליו בילדותי, אבל זה לא עצר אותי", הסביר. "התחנכתי וסיימתי את לימודיי באוניברסיטה. זה מה שאני רוצה גם עבור מונא". הוא שומר על אופטימיות שיקבל את האישורים הדרושים כדי לבקר את מונא ולחזות בתהליך השינוי המתמשך שלה ממקור ראשון.

קארימה

אצבעותיה של קארימה מרחפות מעל מכונת הסריגה, מתכנתות במיומנות דוגמאות ומאפסות חוטים תועים. התאורה העמומה של החדר ומבטה חסר ההבעה אל הקיר הריק שלפניה הם התזכורות היחידות לכך שמשימות מורכבות אלה מבוצעות ללא שימוש בראייה.

קארימה ריאן היא סורגת מומחה. היא מייצרת באופן עקבי בגדים איכותיים, המיוצרים במכונה ובסרוגים בעבודת יד, אשר יימכרו על ידי המרכז. למרות עומס העבודה המלא של קארימה במרכז, היא מקדישה זמן להדרכת תלמידים צעירים הלומדים לסרוג בעבודת יד ולהשתמש במכונות המורכבות. אבל זה לא תמיד היה המצב. כשקארמה הגיעה למרכז כבת שתים עשרה בשנת 1989, היא לא ידעה דבר על סריגה.

קארימה אומרת שהיא אסירת תודה למורה לסריגה, המנטורית וחברתה לדיורית, סמירה, על שלימדה אותה לסרוג. גם קארימה וגם סמירה סובלות מאובדן ראייה מוחלט, והנסיבות המשותפות הללו אפשרו לסמירה ללמד את קארימה באופן שעונה על צרכיה הייחודיים. קארימה גרה ועובדת במרכז, חולקת את מטלות הניקיון והבישול עם שאר הדיירים. לאחר יותר מ-20 שנות עבודה 5 ימים בשבוע במרכז, קארימה עדיין נהנית מסריגה ומלמדת בסבלנות אחרים את המיומנויות שלמדה מסמירה. קארימה אומרת שמה שהיא הכי אוהבת בסריגה הוא שהיא "מסוגלת להתחיל מכלום וליצור משהו מועיל".

בית + גן

למרות שעיוורון יכול להפוך מטלות בית בסיסיות למכשולים מכריעים, למידה כיצד להתגבר על אתגרים אלה מגבירה את הביטחון העצמי ואת העצמאות של התלמיד. על ידי הצגת אחת הנשים כיצד להכין ארוחה, או לימוד נערה צעירה כיצד לעצב את שערה, הנשים בפנסיון מסייעות ליצור סביבת למידה מתמשכת המשתרעת מעבר לכיתה או למרכז ההכשרה המקצועית. דיירות מבוגרים יותר חונכות את הצעירות ומטמיעות בהן הרגלים טובים של טיפוח עצמי, הלבשה, בישול וניקיון.

הדיירים מתחזקים גם גינה. התלמידים שותלים ומטפלים בעגבניות, מלפפונים, בצל, דלעת, חצילים, פול ושעועית ירוקה, פלפלים, פלפלים חריפים וירקות ועשבי תיבול עונתיים אחרים. הגינה כוללת גם שישה גפנים, שבעה עצי זית, עצי לימון ועצי תאנה.

פרויקט הגינה, שהחל בשנת 2008, מספק הכשרה מעשית לנשים במרכז, שרבות מהן מגיעות מרקע כפרי או חקלאי. למרות המגוון הרחב של התוצרת הגדלה כיום בגינה, חלק מהשטח נותר מנוצל, וישנן תוכניות להרחיב את הגינה לחלקו האחורי של הבניין ולבנות חממה קטנה.

שירותי בריאות

טיפול עיניים נכון לעיוורים לרוב אינו מודגש כחלק חשוב מהיגיינה היומיומית. מרכז השלום לעיוורים מחנך ומסייע לתלמידים בטכניקות טיפול עיניים נכונות. הם מבטיחים שהתלמידים מקבלים טיפול רפואי הולם באמצעות ביקורים חצי שנתיים אצל רופא עיניים ואצל מומחים למצבים ספציפיים. עקב חינוך מוגבל וגישה מוגבלת לשירותי בריאות הולמים, תלמידים רבים לא טיפלו כראוי בעיניהם לפני שהגיעו למרכז, מה שגרם לעתים קרובות לבעיות בריאותיות שניתן היה למנוע אחרת.

מוזיקה ותיאטרון

מוזיקה מאחדת אנשים, מעוררת דמיון ויצירתיות, ואף יכולה לשפר את הלמידה. עבור אדם שחווייתו העיקרית את העולם הסובב היא באמצעות צליל ומגע, חשיבותה של המוזיקה גדולה אף יותר. הפוטנציאל לביטוי עצמי ולביטחון עצמי באמצעות צורות אמנות כמו מוזיקה ותיאטרון הפכו אותן לחלק בלתי נפרד מהגישה ההוליסטית של המרכז לחינוך.

באמצעות שיעורים שבועיים במרכז, התלמידים נחשפים הן למוזיקה סימפונית קלאסית והן למוזיקה פלסטינית מסורתית. התלמידים נהנים גם לשיר שירים ערביים עכשוויים, שירי חג המולד ומוזיקה עונתית אחרת. שיעורי פסנתר, תופי יד וכלי נגינה אחרים הם גם חלק חשוב מתוכנית הלימודים המוזיקלית.

סדנאות תיאטרון מלמדות הכנת בובות, משחק וצורות אחרות של ביטוי דרמטי. התלמידים נהנים להופיע בפני קהל חי בחגיגות חג המולד ואירועים אחרים. בשנת 2009 הוזמן המרכז להשתתף בפסטיבל שנתי "ירושלים: בירת התרבות הערבית". שישה תלמידים הכינו והעלו הצגה המשווה את הקשר הפלסטיני עם ירושלים למערכת היחסים בין הורה לילד. לצד מתן פורקן חשוב נוסף לביטוי אמנותי, הופעות אלו מסייעות להעלות את המודעות למאבקים ולניצחונות של אנשים עם מוגבלויות.