אני בכנסייה לתפילת יום חמישי הגדול. היום נקרא כך משום שזה היום שבו ישוע נותן לתלמידיו "מצווה חדשה, שתאהבו זה את זה" (יוחנן י"ג:34). המילה "מאונדי" באה מהמילה הלטינית ופירושה "מצווה". לעתים קרובות אני מרגיש מפוצל כשאני כאן.

גם לי הקהילה שלנו מרגישה מפוצלת, תוצאה של התנהגות פסולה של כומר והדחתו לפני מספר שנים לאחר חקירה ארוכה שבאה בעקבותיה. זה גורם לי להיות עצבני כשאני מגיע לטקס שנועד להנציח את מצוות האהבה של ישוע.

התפילה מתחילה בקריאת הוראותיו של אלוהים למשה לקראת חג הפסח. אלוהים מכין את המכה העשירית על מצרים: מוות לכל בכור בכל בית. משקי בית עבריים, לעומת זאת, יפסלו עליהם אם יסומנו בדם כבש. זהו קטע מטריד, אחת הסיבות לכך שהופעתי לשיעור התואר הראשון שלי בתנ"ך בספקנות לגבי קשר כלשהו בין אלוהים לאל האהבה שבבשורות.

אבל הכיתה גאלה עבורי את כתבי הקודש העבריים. בספר יונה, אלוהים שולח את יונה לנינווה, משהו כמו לשלוח אמריקאי לסוריה שבשליטת דאעש כיום. יונה ברח בהתחלה, ואני מדמיין אותו מקנא במשה. מי לא היה מעדיף להציל את עמו מדכא מאשר להציע גאולה למדכא הזה? אני שומע את תגובתו של ישוע: אהבו את אויביכם.

לא היו לי אויבים לפני שהכנסייה התפרקה. עכשיו אני יודע איך זה מרגיש שאנשים משמיצים אותי, דוחים את עדותי, מתעלמים מהסבל שלי. הכאב שלי גורם לי לתהות איך אני יכול להישאר בקהילה הזאת. יונה גורם לי לתהות איך אני יכול לעזוב.

הקריאה השנייה היא מתהילים ע"ח, העוסקת ביציאת מצרים ובתוצאותיה. העברים מגיעים למדבר ורעבים: "הַיַּעֲשׂוּ אֱלֹהִים שְׁלָחַן בַּמִּדְבָּר? הִכָּה סָלַח וַיַּפְצוּ מַיִם וַיַּעֲלוּ נחלים; וְהַיַּתֵּן גַּם לֶחֶם וְהַיַּעֲמֹד בְּשָׁר לַעֲמוֹ?" (תהילים ע"ח, יט, ב-כ).

מצוות האהבה של ישוע גורמת לי להרגיש כמו העברים במזמור הזה. האם אלוהים הציל אותי רק כדי לשים אותי בין הפטיש לסדן (הסלע הוא זה שאומר לי לאהוב את אויביי, והקשה, נוכחותם של אויביי)? מדוע אלוהים יציל אותי רק כדי לשים אותי כאן?

"וישמע ה' וַיָּחַם, וַיַּעֲרֹף אֵשׁ תַּקָּר בְּיעקֵב, וַיַּעֲלֵי יִשְׂרָאֵל גָּר אֶפְרוֹ, כִּי לֹא הֵא מְאֻמְנוּ בָאֱלֹהִים, וְלֹא בְּטַחְוָתוֹ" (תהילים עח:21-22). אֲבָל בְּתַחַת אֵשׁ, "הוּא הַמָּטִיר עֲלֵיהֶם מֵן לֹא יִכְלוּ, וַיַּתֵּן לָהֶם דְּבָר שָׁמַיִם, וַיֹּאכֵל בְּנֵי הָעֲוָה, וַיַּשְׁלַח לָהֶם אֲכָל בְּרַב" (תהילים עח:24-25).

בהמשך התפילה, כשאנו מתפללים את תפילת האדון, אני מבין ש"תן לנו היום את לחם חוקנו" יושב ליד בקשת הסליחה "כפי שאנו סולחים לאלו שחטאו בנו". הבקשות קשורות זו בזו.

כשאני שומע את הקטע השלישי, חלק ממכתב מפאולוס הקדוש, אני נזכר שהלילה שבו ישוע נתן את מצוות האהבה הוא גם "הלילה בו נבגד". ישוע רוחץ את רגלי יהודה, מזמין את יהודה לברית חדשה ולמזבח, למרות שהוא יודע שיהודה יהיה זה שיקריב אותו שם.

חלק מאויביי היו אויבים מההתחלה. אחרים הפכו לאויבים שנים לאחר תחילת מערכת היחסים שלנו; חלקנו לחם על המזבח ובבתים שלנו. ישוע יודע שקשה יותר לאהוב את האויבים שמביעים אהבה לפני בגידה.

כשמגיע הזמן לרחיצת הרגליים, לזכר רחצת רגלי תלמידיו על ידי ישוע, אני רואה שהאיש שרוחץ רגליים עבור אלה שצדתי במעבר הוא מישהו שפגע בי. זה מישהו שביקש את סליחתי, שביקש לא להיות אויבי יותר, שהפסיק להתנהג ככה. למרות שהצעתי את סליחתי, מערכת העצבים שלי לא למדה מחדש להירגע סביבו. אני לא רוצה שהוא ירחץ את רגליי.

גם פטרוס לא רצה שרגליו ירחיצו. אהבה לאדון דורשת נכונות לשרת אך גם נכונות לקבל.

כשאני עולה, מתיישבת ותוחמת את רגליי בכיור, אני לא מצליחה ממש להרחיק את המתח מגופי, אבל אני מנסה לשים את סליחתי בעיניי כלפי האיש שרכן לרגלי כדי לראות. אני רואה בו את אותו המתח, אבל עיניו, כפי שידעתי שיהיו, חמות ומתחננות. אני חוזרת למושב שלי בתקווה שהוא מרגיש נקי יותר משהרגיש לפני שרחץ את רגליי.

אני ממלמל לשותפתי לחדר, "מוזר שלא העברנו את השלום היום, דווקא ביום מצוות האהבה מכל הימים." היא מסתכלת עליי, לאחר שראתה את הרגע הזה ליד הכיור: "לא, העברנו."

באותו היום בו ישוע נתן את מצוות האהבה, היום בו ישוע נבגד, הוא אותו היום בו הוא מתפלל ומבקש שתלמידיו יהיו אחדים זה עם זה כפי שהוא עם אביו. גופו נשבר עבור חיינו של כל אחד מאיתנו ושנוכל לחלוק אותם זה עם זה, אפילו עם אויבינו. כשאני מקבל את הגוף הזה כמה דקות לאחר מכן, מאותן ידיים שרחצו את רגליי, הוא טעים כמו מן, טוב, טרי ושופע, ואני שמח שהובאו לכאן.