קוראים יקרים,

אני שמח להציג את "הרשעות", כתב עת חדש מבית העתון BitterSweet Monthly. מאמרים קצרים אלה, המבוססים על מחויבות לדחיית ציניות, התנגדות לאדישות וחגיגת הטוב, יתמודדו עם מקומה של האתיקה בחברה.

למה הרשעות?

שכנוע הוא אמונה שמגיעים אליה באמצעות התבוננות מתמשכת ומעורבות קונקרטית בעולם. שכנועונים נוצרים עם הזמן, כשהם נבחנים בעולם דרך חוויות שונות וכפופים לדיאלוג עם אחרים. במובן זה, אלו אמונות פתוחות ומתפתחות הן באמצעות שיחה והן באמצעות פעולה, שכן הן מעוצבים ומתבהרות ללא הרף בכל פעם שאנו נתקלים בפרספקטיבות וחוויות שונות. ניסיון אישי, ניתוח חברתי, חקירה מוסרית ויושרה אתית מולידים את האמונות הפתוחות אך הגמישות שאני תופס ככאמונות.

אבל אמונות מתפתחות בתוך הקשרים. ובהקשר של חיינו הציבוריים, אנשים רבים שקועים בפסימיות ואדישות, נטיות אלו מונעות על ידי עוולות גדולות בהרבה מכל אדם בודד - גזענות וקפיטליזם, קולוניאליזם, אלימות משטרתית, התעללות דתית, נישול כלכלי, מלחמה, מחלות, התמכרות נרחבת לסמים. לעתים קרובות, החיים הציבוריים מרגישים כמו חיים הממתינים למוות בלתי נמנע ומכוער. בהקשר זה קל להתייאש, אולי בלתי אפשרי לא להתייאש. לפחות בשבילי.

לפני זמן מה, סיפרתי לחבר שאני מרגיש כאילו העולם דוקר אותי, שאני כבר לא מאמין במשמעות של אוצר מילים דתי, קהילות כנסייתיות מסורתיות, ושהלימוד שלי של פילוסופיה, אתיקה ונצרות מספק מעט משאבים לתפיסה או תגובה להקשר שלנו. המילה "אלוהים" חדלה להיות בעלת משמעות כלל, ולעורר את האלוהי לאור חיי הפנימיים המיוסרים, האלימות הגולמית נגד חיים שחורים, אסייתים וחומים, עליית הלאומיות הלבנה, וכל כך הרבה אדישות קולקטיבית, לא הציעו נחמה רבה. הייתי לכוד, מוקף, חבוק בייאוש; הוא היה מחוצה לי ובתוכי; רציתי להיות חופשי.

הייאוש הזה אמיתי. ולעתים קרובות, רגעים של ייאוש הם בלתי נמנעים. אבל איך זה נראה לחשוב ולדמיין חופש בהקשר הזה? לזמן דמיון, אינטלקט וחוסן כדי להרהר ולהיות עד למילה אחרת מבלי להפחית מחומרת המצבים העכשוויים שלנו?

מה הייתה דרכי לצאת מהייאוש? בכנות, הוא הגיע מבחוץ, ללא מעשי. התחלתי לפגוש אנשים וקהילות שנלחמים באופן פעיל נגד עוולות קולקטיביות אלה, עדים המנסים להיאבק למען עולם אחר - בכתיבה, הוראה, ארגון ומחאה. בהסתמך על מסורת המחשבה השחורה, וינסנט לויד מכנה אקטיביזם כזה "המאבק למען הכבוד". כיום, אינטלקטואלים, פעילים, כמרים, מארגני עובדים ואנשים רגילים מהרהרים וצועדים בשם מאבק זה; הם מגנים את דיכוי החיים השחורים; הם מתארגנים נגד אלימות אמריקאית-אסייתית; הם מגנים שנאה המכוונת כלפי חברים ובני משפחה להט"בים; הם דורשים דין וחשבון על העוולות המתמשכות שבוצעו נגד האומות הראשונות של הארץ הזו; הם נלחמים נגד שינויי האקלים. לסיכום, הם נלחמים נגד ייאוש.

הרהור על תנועות אלו מעניק לי תקווה; הן עזרו לי לגלות את אלוהים פועל בשולי חיינו הציבוריים. ובתנועות אלו אני רואה תחושה עמוקה של אמונה ששווים הרהור, מאבק וחגיגה של שחרור וטובת הכלל. אלו הם אתרי המאבק לשחרור אל מול ייאוש שחושפים את הדחף המניע מאחורי הרשעות.

גיליון חודשי זה יחקור אמונות אתיות, דתיות ולא דתיות, כיצד הן מסבכות או מרחיבות את הבנתנו את החברה, ובתורן, את הדרכים בה אנו פועלים. נפרסם מאמרים שנכתבו ברוח מה שמבקר התרבות והאינטלקטואל הציבורי אדוארד סעיד כינה חובבנות, "רוח של אכפתיות וחיבה" - של תשוקה - לדיאלוג על אתיקה וחיים ציבוריים. באמצעות דיאלוג בין אמונות משותפות לעיתים ולעיתים שונות, אנו מקווים לטפח מרחב שבו הקוראים מקבלים השראה להיות יותר מתחשבים ופעילים בעולם מוכה ייאוש ואדישות.

ברוכים הבאים ל- Convictions, מבצע חדש של BitterSweet Monthly.