כל מי שיצר משהו יודע, גם אם לא במודע: יצירה היא יותר מעשייה.

מטרה זו קיימת, אך אנו מובלים לשם על ידי צעדים רבים ושקטים ואינטימיים. מלאכה היא אופן היצירה שאנו נמשכים אליו באופן טבעי, האופן שבו אנו מבקשים להבין את סביבתנו. מלאכה רחוקה מלהיות פרויקט חד פעמי, היא השיטה המושכללת שאיננו יכולים שלא לעסוק בה, ולומדים תוך כדי שהליטוש הוא נרחב. דמיון וחיי היומיום מתרחשים לפני ובמהלך ניסיונות היצירה שלנו. כמו גם השאלות הפנימיות (לפעמים, משא ומתן) סביב מה שייווצר בזמן הבריאה. זה כולל את הנסיבות שלנו ואת ההתמודדות עם העולם בו אנו חיים, כך שישנם זמנים שבהם איננו יכולים שלא לתת לרעיון לזרום קדימה ללא הפרעה. פעמים אחרות, אנו נתקלים בסוג של דממה שבה שום דבר לא נראה פורץ דרכה. בכל מקרה, היצירה שלנו דורשת מחויבות מעבר לעשייה בלבד - לשבת ולאמץ כל צעד המוביל למלאכה כפי שהיא.

עבודתנו הופכת לעמל אינסופי כאשר יצירה היא אך ורק פלט, ועם עמל, אף פעם אין מספיק. עמל - פלט - מתעלם מהחיים המעובדים כשאנו בוחרים לנוע לעבר ודרך הבריאה, מרגישים בלא נודע עד שהדרך מתגלה. המשורר קרל פיליפס כתב זאת כך: "אמנות אינה מטרה שיש לבדוק מרשימת מטרות... עבורי, לפחות, אמנות היא תוצאה של כך שהרשיתי לעצמי לסטות מכל נתיב מסומן וללכת לאיבוד. השיר הוא העדות - כמו עקבות, או טביעות רגליים - למסע שלי אל תוך ומעבר לטריטוריה זרה, הצורה שהשארתי כמעט כאילו שלא במתכוון מאחורי."

כדי שעבודתנו תהיה יותר מבידור ותגובה, הכרחי להעריך את החיים הפנימיים של היצירה. החיים הפנימיים הם הבנה שאיננו שולטים בביטוי החיצוני והמולד שלנו, אלא יכולים לחקור ולנהל אותו בכבוד. חזרה ונאמנות ליצירה הן הדרך בה אנו מתקרבים לחיים הפנימיים, לראות אותם כאיחוד רוחני. כשאנו עושים זאת, אנו יוצרים בו זמנית מרחב למשהו גדול יותר שניתן לחוות - עבודתנו מעידה על מרחב השפע. מלאכה, פעולתה, היא גם אחווה קדושה וגם קשר. מלאכה היא אחדות, החתירה אליה חשובה בדיוק כמו מה שהמסירות הזו מניבה, והתרגול שלנו הוא לחזור לכאן לעתים קרובות ככל שאנו יכולים.

דאגה לנשמה היא דאגה לעבודתנו; כך אנו מתחילים לראות את היצירה לא כעמל, אלא כהזמנה. לחם הקודש עוקב אחר קצב של לקיחה, ברכה, שבירה ונתינה. הבריאה, הן מלאכה והן הקשר, מקבלת אותנו בברכה למעגל דומה של סעודה ושיתוף. לב עבודתנו מתעורר לחיים כאן, וכשאנו חוצים נתיב אחד או מפה מחדש, אנו יוצאים עם צלחת עבור חברינו הרוחות.

המסע מבקש מאיתנו לזכור מאיפה באנו והיכן אנו נמצאים כעת. עבודה נטולת קשר אליהם מסתכנת בשכחה מה נדרש כדי להגיע לכאן, ובסופו של דבר שוכחת מי אנחנו. וכך אנו לומדים לבחון את עצמנו, תוך התבוננות תכופה במניעים שלנו ליצירה. אנו שוקלים מה מכביד עלינו, מה מחייב אותנו, ממה התקשח ליבנו, או כלפי מה אנו אדישים. התעלמות ממחשבות אלה עשויה להזכיר לנו את רגעי השתיקה שאנו מתמודדים איתם ביצירה, שבהם מרגיש כאילו שום דבר לעולם לא יתפתח כשאנחנו רוצים בכך.

אבל מה שמרגיש כמו מכשול, עלול דווקא להביא אותנו להתפנק על מה שחיינו הפנימיים זקוקים לו ביותר. אם ייצור למען ייצור אינו המטרה, אז נוכל לחפש הנאה ובדידות ברגעים שבין לבין של יצירה פשוטה. אנו לומדים להכיר את הדממה כמפלט. תדלוק מחדש על ידי הליכה ארוכה מהרגיל, ניסיון מתכון חדש, או הקדשת זמן רב יותר לשיחות עם חברים, יכול לשנות באופן מהותי את נקודת המבט שלנו. אנו מתחילים לשים לב למה שלא ראינו קודם, ובאופן אינטואיטיבי מביאים את הפרטים הללו איתנו לסיבוב הבא של היצירה. הזיכרון, הבחינה והחיבוק, המיושמים אז ביצירה, כולם מצטברים למשהו מוצק שלעולם לא יפסיק לתת: תקווה.

מלאכה כאחדות היא שיתוף: של זמן, של נפש, של לב. ביצירה ממקום של אחווה, אנו מזמינים זה את זה להשתתף בסעודה פנימית. כאן יש ערבוב של רעיונות, של אחרים ושלנו, המתמזגים ליצירת דרך שלמה. אמנות ומעשה היצירה הם תזכורת מתמדת לכך שעולמותינו אינם נפרדים זה מזה. להיפך, אנו קיימים כאן יחד. אם אנו רוצים שזה יקרה, היצירה שלנו היא סמן לדרך חיים טובה יותר.

עיסוק מתמיד במה שאנו יכולים לעשות הוא עניין של מאמץ עטוף בנכונות. אנו מקבלים את הטעויות של ניסיון משהו חדש ואת הניצחונות של ראיית דברים מתגבשים כפי שדמיינו ואת הגילויים הפזורים בדלילות בין ימים רגילים, בכל זאת, משום שתרגול מרוצה מההתעצבות, מ"ציות ממושך באותו כיוון". איחוד הוא הדרך בה אנו מגיעים לכבוד היצירה כיותר מגאונות ומוותרים על הבזק. תנוחת היצירה מתקיימת על ידי תגובתנו של קבלה צנועה להזמנה: פגיעות משותפת.