לפני פורטלנד, ראיתי עורב במציאות רק פעם אחת. הוא התיישב על מדרגות החירום החלודות דרך חלון דירת הסטודיו שלי, שראיתי כמסוכנות מדי ובלויה מדי ממזג האוויר מכדי שאצליח אי פעם להעז לעלות עליהן. צילמתי תמונה לאינסטגרם ושאלתי את חבריי אם כדאי לי לראות בביקור הזה אות מבשר שמש כל כך בוושינגטון הבירה.

"עורבים הם קסם!" אמרה מרי. "ייתכן שהם מביאים לך ריפוי." "אני אוהבת עורבים!" אמרה אמנדה. "עורבים נראים כאילו מזהירים אותך מפני שינויים רוחניים. הם מזכירים לך לשים לב לסימנים אלוהיים ומדריכים אותך לדרך המתאימה."

כנראה שלא הקדשתי תשומת לב מספקת, כי אני לא יודע בוודאות אילו ריפוי או סימנים אלוהיים הייתי אמור לקבל באפריל 2022. אולי העורב היה מדריך רוחני שהוביל אותי אל מערכת היחסים הכאוטית אך המעצבת שאתחיל באותו קיץ. אולי זו הייתה אישור מאוחר לכך שהשינויים הגדולים בחיים מדצמבר האחרון היו טובים ואמיתיים. אולי זו הייתה נשיקה על המצח מאמא טבע בזמן שחוויתי את הקורונה בפעם הראשונה. אני לא יודע. אבל לא ראיתי עוד אחת עד סתיו 2023.

"מה הקטע עם כל העורבים?"

הבחור מבאמבל לא הבין למה התכוונתי.

"יש עורבים בכל מקום."

זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו. עורבים באוויר, עורבים על הדשא, עורבים על קווי החשמל, עורבים על העצים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה בבת אחת, וראיתי אותם כל הזמן, מכסים את הרוח והאדמה של עירי החדשה, פורטלנד.

גדלתי בפרברים של וושינגטון הבירה, ונשבעתי שלא אתקע בעיר הולדתי. במשך שנים איימתי לעבור דירה. אבל, בניגוד לשלושת אחיי הגדולים, שבגיל 18 החלו מסלולי מגורים ולימודים ברחבי העולם, הלכתי לקולג' במדינת הולדתי, מרילנד, וקיבלתי את עבודתי ה"גדולה" הראשונה בעיר השכנה, שם שני הוריי עבדו במשך יותר מ-30 שנה. תכננתי להישאר שנה. אחר כך 3. אחר כך 5. כמעט נתתי לכמה חוזי שכירות שסיימו את עבודתי לדחוף אותי החוצה כשהמגפה הפכה את העבודה מרחוק לחלוטין, אבל הממונה עליי לא יכל להבטיח שלא יקראו לי לחזור למשרד "בכל חודש".

כשהגעתי לגיל 30, סוף סוף החלפתי עבודה אחרי 7 שנים, ושכרתי דירה לבד בפעם הראשונה, זה שינה את האופן שבו ראיתי את וושינגטון די.סי. היא הפכה למקום חדש והשנתיים הבאות גרמו לי להתאהב בו מחדש. יצרתי חברים חדשים, הצטרפתי לקהילות חדשות, יצרתי לעצמי בית, והגעתי לתחושת עצמי מקורקעת בצורה שלא עשיתי בשנות ה-20 לחיי. ואז, משהו נשבר. נפגעתי, נהייתי חסרת מנוחה, והייתי מוצפת. התחלתי לספר לאנשים שאני עוברת דירה. פתאום, עשיתי את זה. זה הרגיש אימפולסיבי בדיוק כמו שזה נראה לחבריי, אבל אני יודעת שחיכיתי בסבלנות, בתקווה שהסכר סוף סוף ייפרץ.

כשאנשים מהבית שואלים אותי מה שלומו, אני אומר להם שפורטלנד היא מקום נהדר להיות בו מדוכאת. אני מתנחם בקדרות, והעונה אפשרה לי לישון בתרדמת חורף, משוחרר משפע קפה, עצים רטובים, ומעט מאוד דברים אחרים. במובן מסוים, בחרתי בפורטלנד כי זה היה פשוט מקום אחר, רחוק, אבל זה הפך לחדר הקריר והחשוך שהייתי צריך לסגת אליו כשהמסיבה נהייתה רועשת מדי.

בוושינגטון די.סי. יש חום. תמיד יש משהו שפספסת. כולם זוממים משהו, ועוקבים אחר הדברים של כולם. זה מתיש, אבל כמו צפרדע בסיר מים, שמסתגלת כל הזמן, אפשר לא לדעת שהם רותחים. לא הבנתי כמה אני צריך לא לעשות כלום. כאן, במקום אחר, אני מאפס את עצמי להגדרות היצרן. יש לי מקום להיות סקרן, להרגיש, לחפור, לבנות מחדש.

קל להישאר במקום שבו אתה לא מאושר, ובמשך שנים חששתי שאעדיף להמשיך הלאה מאשר לקחת סיכון, מדמיינת את עצמי כאישה זקנה שמביטה לאחור על ההווה שלי באכזבה ובחרטה. ובכל זאת, עזבתי. גירשתי מדינה שלמה מחיי. בחירה זו הייתה מעשה של ביטחון עצמי, שחשדתי זמן רב שאיני מסוגלת לו. אני שמחה לדעת שהספק היה שקר.

מאז אוקטובר, התחלתי לאפות שוב. ניסיתי יוגה. הפסקתי עם היוגה. נהניתי מהנדנדות בפארק השכונתי. קניתי צ'יפס טורטיה מקומי פעמים רבות. הפסקתי לשתות. ראיתי כוכב ים סגול ועסיסי מקרוב. למדתי כמה עמוקים פצעים מסוימים, וכמה מעט הם החלימו. עשיתי שלושה קעקועים. שמתי בצד כמה חברויות. שלחתי לאמא שלי הודעה "חושב עלייך!"

אני מוקפת בבחירות כמו שאני מוקפת בעורבים, והגבול בין ייעוד אלוהי - "סימנים" - לבין מימוש עצמי מטושטש. האם אני רואה את הקריצות כי אני מחפשת אותן? כי אישור הוא בלתי נמנע אם אני חברה אמינה לעצמי? או, כפי שאני מקווה בסתר, האם איזו אהבה גדולה רוצה ליידע אותי שתמיד חושבים עליי, שאני בטוחה ורואים אותי? אולי ההבדל לא משנה, אולי הכל אותו דבר.

כשאני כותבת את זה, חודש מרץ, ואני כמו האדמה הספוגה בגשם של אורגון. אני מרגישה מלאה ופורייה מפוטנציאל, נחה אך מתכוננת לאביב תוסס. אני מנהלת שיחות חולין, תולה תמונות ומשקה צמחים. אני מטיילת על מדרכות לחות עם מצרכים, מחייכת לכלבים וצופה בעורבים. מצד אחד, חידוש הוא מה שגורם לקסם לנצנץ. אולי הנורמליות של משהו מיוחד מוזילה אותו. אולי השגרה לא יכולה להיות מיסטי. מצד שני, כרי דשא מקסימים לא בגלל נדירות פרחי הבר שלהם, אלא בגלל השפע שלהם. למה המקום הירוק הזה של שחור כנוצה לא יהיה קדוש? למה לא לעקוב אחר השלטים? למה לא לדמיין ריפוי כמתנה מחברים, שמוביל אותך בעדינות בצליל ובכנפיים?

אתה יכול להאמין? "יש עורבים בכל מקום."