ב-11 בספטמבר 2025, מצאתי את עצמי בחדר קטן מוקפת בכמה עשרות אקטיביסטיות כסופות שיער עם צמידי גומי מרובים, חולצות פוליטיות ונעליים אורטופדיות. התאספנו לכנס שלום פמיניסטי בירושלים, שם דיברו המארחות שלי, רנא ואסתר. כל היום היה בעברית ובערבית, מתורגם לאנגלית באמצעות כתוביות על המסך. לקראת סוף התוכנית, כשהשיחה בחדר החלה לבעבע, שאלה המנחה, "האם יש כאן מישהו שלא מבין עברית?" - ותהתה, כמובן, אם הם עדיין צריכים לתרגם בשלוש דרכים שונות. הרמתי את ידי בביישנות, בהיתי ברצפה. גמגמתי, "אבל בבקשה, אני רק אחת... אתם לא צריכים לתרגם רק בשבילי." באותו רגע אקטיביסטית-על ישראלית שהערצתי תפסה את זרועי והביטה לי בעיניים, בזמן שהחדר סביבנו השתתק , ואמרה: "לעולם אל תגיד 'אני רק' - לעולם". כל חילופי הדברים נמשכו שלוש שניות בלבד, אך כעת חרוטים לנצח בתוכי.
עדיין לכודה בדבריה, אשתדל כאן לומר את מה שראיתי בצורה הברורה ביותר שאוכל, בתקווה שגם אתם, קוראים יקרים, תוכלו לפתח תקווה ולהיות לכודים במטרה של בניית שלום בזמן שהסכסוכים ממשיכים להתפתח, בתוך עצמנו ותחומינו ומחוצה להם.

מי ייתן ואלוהים ירחם.

הפסקת אש היא צעד במסע של אלף צעדים, אך היא אינה שלום. בעודי כותבת, אחרוני בני הערובה החיים מתאחדים עם משפחותיהם, בעוד שאלפי אסירים לשעבר מועברים באוטובוסים ממאסרי עולם בבתי צינוק ללא שמש אל הריסות עזה. גם הם עשויים להתאחד עם משפחותיהם - מורעבים, כחושים, מפונים, אך נושמים - תודה לאל . צפיתי באסיר לשעבר אחד מתאחד עם ילדיו הקטנים, שכחלק מעינויים שהוא עבר נאמר לו שהם מתים, ואחר מתנדנד הלוך ושוב על ברכיו עם צמיד שארג לבתו אחוז בידיו בעודו בוכה, "משפחתי מתה, משפחתי מתה... ביתי, ילדיי, הכל איננו... משפחתי מתה".

אלוהים יקר. העולם הזה.

בתוך ההלם והמערבולת היומיומית, אלו פעילי השלום שאני מוצאת הכי מרתקים. הם חמצן שמגיע כשקשה לנשום. הם קולות של בהירות ואמונה שחותכים את רעש הפרשנים המזמזמים והדעות האינסופיות. סמכותם עומדת בנפרד מפוליטיקת הכוח - אומץ מוסרי וחופש פנימי הם הגמול הגבוה ביותר שלהם. אין להם זמן לייאוש והם לא יכולים להרשות לעצמם ציניות. התקווה זורמת בגופם, ירושה מסיפורים חיים ושמורים מתוך שושלת משפחתית וכתבי הקודש מזמנים קודמים, כאשר אנשים סבלו מאוד אך נאחזו בחזון של אהבה ויום טוב יותר. והתפללו. עבורנו. הדורות הבאים.

אלי אבידור, חייל ישראלי לשעבר ולוחם במלחמת יום הכיפורים, עומד כעת לצידי תחת שמש אכזרית בעיירה מדברית צחיחה מצפון לבקעת הירדן. האוויר המאובק מתעופף על פני הנוף הורוד והמשונן, הנמשך על ידי בריזה יציבה ורחומה, בעוד שישה דגלי ישראל מתנפצים ונקרעים על כמעט כל דבר שניצב זקוף. הדגלים הם לעג, איום, המונחים על ידי מתנחלים הדוחים ומערערים מדי יום את הקונצנזוס הבינלאומי, המבוסס בהחלטת האו"ם 242, לפיו שטח זה אינו חלק מאדמתה הריבונית של ישראל אלא שטח פלסטיני על פי החוק הבינלאומי. אנו כאן כדי לפגוש את אנשי הארץ - הדורות הרבים של חקלאים עם נשותיהם, ילדיהם, עדריהם וצאצאיהן.

"בוא," אומר אלי, "דבר עם האנשים," מנופף בידו לעבר ערימות הריסות, בלוקי בטון הפוכים, חביות מים מפלסטיק מעוותות, רהיטים מבותרים, חמור חסר מנוחה ויבש פה, ויריעת ברזנט נובלת שנמתחה כדי ליצור פיסת צל. הוא מציג את המארח שלנו, פרסי, חקלאי פלסטיני קשיש שנולד כאן במקום בו אנו עומדים - מפעל חייו והשקעותיו מונחים, מרוסקים ומפוזרים סביבנו. המקום נקרא אל-חולווה (שפירושו מתוק בערבית), תיאור הולם למה שהיה פעם, אולי, אבל בכלל לא משקף את הגיהנום שהם חיים בו. "כל יום קשה יותר מקודמו," אומר לי בנו של פרסי.

המתנחלים מגיעים לעתים קרובות - בוזזים את אוהליהם, הורסים את גדרות בעלי החיים שלהם, חותכים את חביות המים שלהם ועוקרים את עצי הכפר. רק לפני 20 יום הם שחטו 150 מכבשיהם. אלי ופעילי עמק הירדן, קואליציה של פעילי שלום לא אלימים אחרים, שומרים על נוכחות 24/7 כדי לתעד את הפשעים הללו ופשעים אחרים נגד האנושות שבוצעו על ידי המתנחלים. נאמר לי שעבור מתנחלים מסוג זה, לאכול שרימפס הוא חטא גדול יותר מאשר לפגוע בפלסטיני.

הבקר של פרסי עומד ללא תנועה, מתאסף סביב העצים המעטים שנותרו עומדים בשביל פיסות הצל המוצעות. הם זקוקים למים. מעבר לכביש, במרחק של 30 צעדים בלבד, נמצא מעיין מים מתוקים ומשאבה חדשה הותקנה אך השימוש בו לא אפשרי לפלסטינים המקומיים - הוא מיועד לחיילים ישראלים ולמתיישבים יהודים בלבד. פרסי ובניו נאלצים לנסוע קילומטרים רבים ולשלם פי 12 כדי להשיג מים לבעלי החיים שלהם. "הם הפכו את המעיין ליעד תיירותי. אפשר לרדת לשם ברגל, לספר סיפורים ולשיר שירים על אלוהים שמוביל את היהודים במדבר בדרכם לארץ המובטחת ממצרים, אבל המים אינם זמינים לאנשים המקומיים", אומר אלי. "זה כואב לראות את ארצי גורמת כאב כזה".

10 דקות במורד הכביש, אנו מבקרים את אבו הארי ואום הארי, יחד עם כמה מבני משפחתם בת 35 הנפשות. אבו הארי עבר לאדמה הזו לפני יותר מ-50 שנה, וכמו פרסי, התפרנס מגידול עצי זית ורעיית עדריו. עד עכשיו. עם תה ומוכר אקראי שעוצר למכור את התמרים שלו, אום הארי מספר לי בלהט על הקשיים שהם מתמודדים איתם כעת כתוצאה מהמלחמה. רק לפני שבוע, דידי - המתיישב השכן - שלח את חבריו בלילה לחתוך את כבלי החשמל של הפאנלים הסולאריים שלהם - מה שהפך את המקררים שלהם לחסרי תועלת, קלקל את האוכל שלהם והופך את החום לבלתי נסבל. בלילות אחרים הם באים לזרוק אבנים על המשפחה בזמן שהם ישנים.

מתנדבים מסכנים את עצמם כדי לתעד מעשים מחרידים אלה ואחרים שבוצעו, ללא משאבים משמעותיים, הגנה או סוף באופק. מתוך 200 חברי הקולקטיב האקטיביסטי, כ-60 פעילים מאוד - כמו קאי ג'ק, שמבקר את החווה של פרסי ואת משפחתו מדי שבוע במשך שנה וחצי. "רובנו נבוא באופן קבוע יום אחד בשבוע, יום אחד בחודש, או כמה שנוכל", הוא אומר. "בדרך כלל נבלה את היום או את הלילה. זאת בתקווה שנוכחותנו תוכל לשמש כאמצעי להפחתת הסלמה, למנוע אלימות, ובסופו של דבר, בתקווה לעצור את הטיהור האתני של הקהילות הפלסטיניות באזור."

"האם יש אנלוגיה שימושית לקוראים אמריקאים?" אני שואלת. "הקו קלוקס קלאן היא הקרובה ביותר, אני חושבת", אומרת אסתר קורני, מנהל שותפה ישראלית של לוחמים לשלום (CfP). היא מתכוונת בכך לקבוצה דתית של קיצונים אלימים הפועלים מתוך אידיאולוגיה שנאה ועליונות, ו—אפשר לטעון—בתמיכת ממשלתית, בין אם באמצעות אדישות וחוסר מעש, או במקרה זה באמצעות רכבי השטח המשמשים להטלת אימה על עדרי הרועים.

למרות ששני סביה של אסתר איבדו את הוריהם ואחיהם בשואה בהונגריה, הם בחרו - באופן די בלתי נתפס - לשלוח את ילדיהם ללמוד גרמנית. זה עולה כשאני מבקשת מאסתר להתחקות אחר שורשי ההתנגדות והאמונה הלא אלימה בחייה. "הם בבירור עשו את ההפרדה בין הנאצים לשפה", היא אומרת. "סבי היה רופא ילדים ובחר לשרת כל ילד שהגיע אליו - גם אם אביו של הילד היה זה שהעלה את אמו [של סבי] על הרכבת לאושוויץ, הוא עדיין עשה זאת."

75 שנים מאוחר יותר, אסתר הייתה עם משפחתה כשצרחות הסירנות החלו לפעול בתל אביב בבוקר ה-7 באוקטובר 2023. "אני זוכרת את האזעקות, את הפחד המיידי על ילדיי, מה לעזאזל קורה?!" היא אומרת ועיניה נעוצות במרחק בינינו. "באותו יום עצמו לא הבנו את גודל האסון." החדשות והודעות הטקסט היו שוטפות, במיוחד מרשת הפעילים הגדולה של לוחמים לשלום, שרבים מהם בעלי משפחה וחברים בעזה או בסביבתה. "לא משנה שאני פעילת שלום - אני ישראלית, אני מטרה", ידעה אסתר אינסטינקטיבית. היא גם ידעה שזה הולך להיות רע מאוד עבור תושבי עזה.

הודעות הוואטסאפ היו מיידיות. שיחות הטלפון ארכו עוד כמה שעות. אבל ההתכנסות וההתארגנות מחדש כקהילה, זה לקח כמה ימים. שקועים בהלם, צוות "לוחמים לשלום" - קבוצה דו-לאומית של פעילים ישראלים ופלסטינים המובילים תנועה לא אלימה לסיום הכיבוש וליצירת עתיד של שלום - מהרהר ברגעים הראשונים ההם בעיניים מורכנות, ראשים רועדים תוך חיפוש אחר מילים.

"הרגע הנוכחי הוא הקשה ביותר שחווינו אי פעם כאן בארץ הזאת", אומר אבנר וישניצר, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומייסד שותף של לוחמים לשלום. "זהו ללא ספק הרגע הנורא, המבלבל, המפחיד, והלכאורה חסר התקווה ביותר שאני זוכר".

אבנר היה בעבר חבר ביחידת קומנדו עילית בצבא הישראלי שהוצבה בדרום הר חברון בתחילת שנות ה-2000. שם החלה התפוררות תפיסתו את ישראל כ"מקלט בטוח ליהודים ודמוקרטיה ליברלית" . מודע יותר ויותר לדיכוי השיטתי, אבנר בחר להתעמת עם הדיסוננס הקוגניטיבי שלו. בסוף 2004 הוא סירב לשרת בשטחים הכבושים, והפך למה שמכונה בצה"ל כסרבן . חודשים לאחר מכן, אבנר וכמה סרבני מצפון נוספים הוזמנו לבית לחם כדי לפגוש פלסטינים בעלי דעות דומות שהתעניינו ללמוד על הסרבנים. המתח המוחשי של רגע זה והדינמיקה של פגישה זו מתוארים בפירוט מרתק בסרט התיעודי "מפרים את הסדר" המספר את סיפור ההיווסדות של "לוחמים לשלום".

כפוף ליד שולחן פיקניק מתחת לעץ זית בחצר הצדדית הסמוכה למשרד לוחמים לשלום בבית ג'אלא, אבנר דיבר בשקט וקולו שחוק. "זה כמו מכונה ענקית שטוחנת הכל בעזה. אתה ממש רואה את זה", הוא אומר. "ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לעצור את זה - כלום . אנחנו חיים את זה פשוטו כמשמעו 24/7. מרגע שאני קם ועד לרגע שאני הולך לישון, זה כל הזמן איתי - בין אם אני בהפגנה או בעצרת או במחאה או בוובינר אחר - מה שלא יהיה - זה תמיד איתי ואני חולם על זה. חוסר התקווה הוא תחושה חזקה מאוד", כתפיו יורדות כשהמילים כבדות. "ואז יש את הבושה".

השאלה האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה - שלא לדבר על רצח עם - אינה שאלה שישראלים רבים מוכנים להתמודד איתה. ובדומה לכך, פלסטינים רבים מכחישים את הפשעים המיניים שבוצעו ב-7 באוקטובר. זה מאוד אנושי לרצות להסיט את המבט, אומר אבנר, "והתקשורת עוזרת לנו להימנע מכל דבר לא נוח. אנחנו חיים בבועה עם מעין כיפת ברזל מנטלית שמגנה עלינו. כל מה שמנסה לחדור לכיפה הזו נלכד. ולוחמים לשלום הוא פחות או יותר מאמץ לחדור."

רגע לפני שדיברתי עם אבנר, לוחמים שלום אירחה אחת מתוכניות החינוך שלה, מדרשת דרור, להקרנה של " יש דרך אחרת" במשרד. קבוצה זו של 15-20 צעירים ישראלים בגילאי 18-24 נסעה לגדה המערבית - חלקם בפעם הראשונה בחייהם - כדי ללמוד על אי-אלימות ולשמוע נרטיבים שונים. כשנשאלה איך היא מדמיינת את הגדה המערבית, אחת התלמידות אומרת לי, "אזור מלחמה". הודאתה וכנותה נוגעות ללב, אך מיד מעלות ספק בנוגע לבחירת הנעליים שלה. אף על פי כן, היא כאן כדי ללמוד. המשרד מסודר מחדש לשורות של מושבים מול מסך מקרן משוך נמוך על פני החלונות בקיר הרחוק. כשהאור הופך לחושך, אני מרגישה את התלמידות מתכוננות. דמעות זולגות כשרגעי הבוקר הידוע לשמצה ההוא מתפתחים דרך צילומי מצלמת גוף והקלטות טלפונים סלולריים בין משפחות הנעולות במקלטים, תוך שירי מפנה את מקומו לפיצוצי רימונים. "אמא, את בסדר?? ... אמא??? " נכתב בכתוביות. טפיחות עדינות על הרגל, התנועות היחידות שניתן להבחין בהן של התלמידות.

"רוב הישראלים – וכמו כן, פלסטינים רבים, אגב – לא היו מחזיקים מעמד עד סוף הסרט", אומר אבנר. "הם היו עוזבים זועמים. אז האנשים האלה, הם סקרנים והם לא מרגישים בנוח. זו הסיבה שהם באו לכאן מלכתחילה". קורן, תלמיד ישראלי מקסים וסקרן במיוחד מבית "יהודי מאוד" אך נוטה שמאלה, הגיע בחיפוש אחר אלטרנטיבה לזעם אלים. לאחר שהשתתף בהפגנה כשהוא נושא שלט על הריגת ילדים פלסטינים, תמונה של קורן "הפכה ויראלית" בבית הספר בו לימד – מה שגרם לו להטרדות ותקיפות ברשת. התלמידים לומדים שהתנגדות מביאה סיכון ובעלת מחיר אישי גדול, במיוחד כאשר חמלה הפכה לעבירה פלילית.

"חמלה היא אינסטינקטיבית כמו תוקפנות", אומר אבנר. "אבל במשך שנים רבות, ובמיוחד מאז ה-7 באוקטובר, כמעט והוצאנו את החמלה מחוץ לחוק והגברנו את התוקפנות עד לקצה. אני חושב שאנשים רבים חשים באופן טבעי חמלה כלפי ילד צעיר שגווע ברעב, אבל הם צריכים להדחיק אותה."

בזמן שהכתוביות מתגלגלות, הנשמות הצעירות והסקרניות נכנסות לחדר אחר לדיון עם אבנר ומייסד שותף נוסף של "לוחמים לשלום", סולימאן חטיב.

סולימאן גדל בחיזמה, כפר בצפון מזרח ירושלים, כחלק ממשפחה פלסטינית ילידית ששורשיה מתועדים בארכיונים העות'מאניים עוד במאה ה-15. בשנות נעוריו נרשם סולימאן לתנועת הנוער של פת"ח והפך ללוחם חופש. בגיל 14, בחירה אלימה שלחה אותו לכלא עד אמצע שנות העשרים לחייו. למרבה האירוניה, שם החל ללמוד ולתרגל אי-האלימות.

בספריית הכלא - "האוניברסיטה המהפכנית", הוא מכנה אותה - הוא למד תנועות התנגדות, את הדוגמאות של נלסון מנדלה וד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, ולימד את עצמו עברית ואנגלית. הוא גם צפה ב"רשימת שינדלר" , ששינתה את חייו. "הבנתי שטעיתי באויב", הוא אומר. "חשבתי שזה העם היהודי, אבל טעיתי. במקום זאת, יש לנו אויבים משותפים: שנאה, פחד וטראומה קולקטיבית".

כשדיבר לסטודנטים שיושבים כעת על כריות הרצפה, הוא כנראה הפלסטיני הראשון איתו רבים בקבוצה ניהלו דיאלוג כנה וחזק. שורה ארוכה של מחסומים שומרת על חילופי דברים מסוג זה נדירים ביותר. "העניין של נרטיבים ואמת הוא חשוב מאוד", אומר סולימאן, "כי לכל אחד מאיתנו יש סיפור שעובר מדור לדור במשפחה, בקהילה וכן הלאה. ולמען האמת, זה מרגיש שזו האמת היחידה . זה מאוד לא נוח שיהיה מקום לנרטיב שמתנגש עם הנרטיב שלך... זה לא קל". אבל ממה שאני יכול לראות, כאן בדיוק מתחילה ההתנגדות הלא אלימה - בחירה להיפתח לנרטיב של אדם אחר וליצור מקום לנרטיב הזה להתקיים לצד שלך. זה מתחיל בהקשבה לנקודות מבט מרובות ולמידה להכיל את אלה במתח, בחן.

זה לא חדש. קהילות ערביות ילידיות כמו זו שסולימאן גדל בהן, מנהלות סולחה, מסורת רב-דורית של פיוס. במשך אלפי שנים, מנהיגי שבטים המייצגים צדדים שונים של כל נושא - בין אם זה רכוש, מורשת, נישואין, גירושין, גניבה, אלימות - התאספו לדיון, הקשבה, הבחנה והנחיה. ויש תהליך. "גדלתי בסביבה הזו שבה יכולות להיות אמיתות מרובות ונרטיבים מרובים. זה עזר לי במהלך השנים בכלא", אומר סולימאן. "אני מרגיש חופש בכך למעשה - אני לא מוגבל לנרטיב שגדלתי איתו".

מאז הפגישה המוקדמת ביותר בין סולימאן, אבנר ואחרים, ארגון לוחמים לשלום הפך לארגון מוביל בתנועת אי-האלימות. הוא הוקם רשמית מיד לאחר האינתיפאדה השנייה (2000 - 2005) ולפני שחמאס ביסס את שליטתו בעזה בשנת 2007. אלפי ישראלים ופלסטינים השתתפו בטקסי זיכרון משותפים, מחאות, מאמצי נוכחות מגנה ותוכניות חינוך במהלך תקופה זו, והארגון היה מועמד פעמיים לפרס נובל לשלום. כאן, בהתחשב בדינמיות ובעוצמת האתגרים העומדים בפניהם מדי יום, אני מוצאת את עצמי הרבה פחות מתעניינת בשאלות על "השפעה" ויותר על סיבולת, עמידה איתנה ומחויבותם לאי-אלימות כדרך.

האם יכול להיות כור היתוך חזק יותר מהמלחמה הנוכחית בעזה?

פטימה יושבת כעת מול הסטודנטים, מתורגמנית לצידה. היא בת 31, פעילת שלום, ותושבת עזה. היא סיימה תואר ראשון בשירותים חברתיים בשנת 2015 באוניברסיטה בעזה שנהרסה מאז. בזמן לימודיה, פטימה עבדה כפרמדיקית בסהר האדום ("הצלב האדום" בעולם הערבי), מה שהציב אותה כמגישת עזרה ראשונה בחזית כל מיני משברים.

כך, שמעה לראשונה את צו הפינוי מרחוב נל - "האזור שבו גרנו" - במהלך קמפיין הפצצה ישראלי בשנת 2014. כל משפחתה המורחבת גרה באותו בניין בן שבע קומות: אם, אב, דודות, דודים, אחים, ילדים. "הבניין שלנו נפגע מטילים, מפצצות, והוא נהרס", היא נאנחת. "עבדתי קשה מאוד כדי להוציא את כל הילדים, את אמי, את אבי... כמה שיותר אנשים מהמשפחה שלי שיכולתי להוציא מההריסות". אבל אחיה ואשתו, שהייתה בהריון עם תאומים, לא יכלו לזוז. אז היא נשארה איתם. "חשבתי שהדברים ירגעו ואז אוכל להוציא אותם", היא אומרת.

הם הסתתרו במרתף וניסו לתאם את הפינוי עם הסהר האדום והצלב האדום, אך בזמן שחיכו רק כמה דקות, פגע טיל נוסף והכל קרס. הם היו מתחת להריסות במשך שמונה ימים. עם שפה רועדת ודמעות, היא משתפת שאחיה איבד את רגלו ואשתו איבדה את התאומים. "היא שאלה אותי, 'איפה החברים שלך - החברים הישראלים שאת מדברת איתם? איפה פעילי השלום שאת מתאמת איתם?' " לאחר שלושה ימים רצופים של דימום, גיסתה נפטרה.

"זה היה הדבר הכי קשה שחוויתי אי פעם. איבדנו תקווה שנשרוד." היא נושמת לרגע. "אבל למרות העובדה שזו חוויה כואבת מאוד ואנשים רבים איבדו תקווה, החלטתי להמשיך לפעול למען השלום ולהשמיע את קולי, את קולם של קרוביי ואת קולה של אשתו של אחי. לדבר עם הפעילים הישראלים ולדבר עם הצעירים - דור העתיד. רציתי לשמור על התקווה."

בעשור שחלף מאז זוועות אותו יום, פטימה פעלה למען שלום לצד פעילים ישראלים רבים. אחת מאותן פעילות הייתה ויויאן סילבר, שתוארה כנשמה טובה, אמיצה וזוהרת על ידי כל מי שהכירה. ויויאן התגוררה בקיבוץ בארי, ארבעה עד חמישה קילומטרים מזרחית לעזה, ונרצחה בביתה ב-7 באוקטובר. סיפורה מסופר בסרט "יש דרך אחרת" מאת בנה יונתן זייגן, שכעת ממשיך את מורשתה כפעיל שלום הדוגל בשוויון זכויות ובקיום מדינה לפלסטינים.

"זה בכלל לא קל", אומרת פטימה. "אבל אני מרגישה שבכל פעם שאני שומעת חדשות רעות מהמשפחה שלי זה נותן לי יותר מוטיבציה להמשיך לפגוש קבוצות ישראליות אחרות. אני מרגישה שאני צריכה לדבר איתם. אני צריכה לתת להם את התמונה הנכונה של מי אנחנו, מה אנחנו עושים. איך אנחנו נושמים בעזה, אבל מאז 2007 אנחנו תחת מצור. אנחנו לא יכולים לנסוע. אין לנו חשמל, אין לנו מים. החיים קשים ביותר. אז אנחנו שורדים, שום דבר אחר."

בשנת 2019 קיבלה פאטימה את ההחלטה הקשה לעזוב את עזה ולבנות חיים בגדה המערבית, תוך שהיא ממשיכה בעבודתה כפעילת שלום. בשש השנים שחלפו מאז ראתה את משפחתה, פאטימה נישאה וילדה ילדים.

התלמידים נאחזים בכל מילה שלה. כשהאוטובוס שלהם מגיע, מאותת על עזיבתם הקרובה, פטימה אומרת, "אני רוצה לדבר קצת על ה-7 באוקטובר: בשמי ובשם משפחתי, כולנו מתנגדים ומגנים את מה שקרה ב-7 באוקטובר ואת מה שאחריו". במתקפה שבאה לאחר מכן, משפחתה של פטימה נעקרה שוב ושוב וביתם נהרס בטילים שש פעמים. "הם חשבו שזה יימשך שבוע, חודש, חודשיים, מקסימום שלושה חודשים, אבל [אנחנו נכנסים עכשיו] לשלוש שנים ושפיכות הדמים לא פסקה", היא אומרת. "ישראל הורגת לא רק את האנשים, היא הורסת את האבנים, את החיות, את כל היצורים החיים... זה רצח עם מוחלט".

ב-13 באפריל 2025, פטימה צפתה בדיווחי החדשות על הפיגוע בבית החולים האנגליקני אל-אהלי בבוקר - בתה הפעוטה על ברכיה. "פתאום", היא אומרת, "ראיתי את המשפחה שלי שם. ראיתי את חמד, מחמוד, סאמיה - כולם היו מכוסים בדם ואבק. ואז הצלם התמקד באשתו של אחי השני - היא נשאה את בתה, בת ה-13 - ראיתי שהם חותכים את רגליה בלי הרדמה". פטימה לא יודעת מה קרה אחר כך, מלבד העובדה שאיבדה את הכרתה. עברו 30-40 יום עד שהצליחה לתקשר עם משפחתה ולהבין מה קרה. "אני שומרת את התמונות האלה בנייד שלי כי במובן מסוים הן נותנות לי יותר כוח. אני לא יודעת איך", היא מודה. "אני באמת לא יודעת מאיפה אני שואבת את הכוח הזה להמשיך. אבל אני תמיד מקווה שיום אחד נדבר עם מישהו שמצפונו יתעורר ויעשה משהו כדי לעצור את הטבח הזה".

בדיוק שם, זרע של תקווה נזרע. כל התלמידים עומדים בתור כדי להביע את הערכתם. "אפשר לחבק אותך?" שואלת נשמה רכה במיוחד. אני צופה באחותי המוסלמית מעזה - אישה יפה ואמיצה הדוגלת בזכויות אדם בסיסיות ושוות - הופכת את כאבה לאבן פינה לעתיד טוב יותר שכולנו כמהים לו ומציעה נרטיב מורכב יותר לצעירים הללו. עם דמעות נראות ובלתי נראות, זורמות מבפנים ומבחוץ, היא מגלמת את התקווה לארץ ועתיד חופשיים מהריסות השנאה ורעל האלימות.

"מספיק למלחמה. ברוכים הבאים לשלום", מכריזים הפוליטיקאים מהפסגה במצרים כשהם מכריזים על סיום מלחמת עזה. עמודי החדשות והווטצאפים מלאים אנחות וחגיגות, שמחה וצער, כאשר 1,968 אסירים פלסטינים משתחררים מבתי הכלא הישראליים ואחרוני בני הערובה החיים מתאחדים עם יקיריהם. רגעים משפחתיים רכים בישראל משודרים ברחבי העולם באמצעות דמעות, צרחות ובכי, כאשר אוטובוסים עמוסים בעצורים פלסטינים מוצגים במצעד לעיירה חאן יונס בדרום עזה.

הפצצות ושפיכות הדמים פסקו שוב (או שמא לא? ), והותירו את האבק לשקוע על ההריסות ואת משקל הטראומה הקולקטיבית. פרק אחד הסתיים ופרק אחר התחיל. הדפים הריקים מונחים לפנינו. האם הצדדים מאסו בסבבי המלחמה? האם שורשי השלום יכולים להשתרש?

אני שולחת הודעה לאחמד. "אנחנו לא יודעים", הוא עונה. "אנחנו עדיין מודאגים מאוד לעתידנו, לעתיד העם הפלסטיני". אחמד הוא ממוצא עזתי, למרות שגדל ביריחו. כמו רוב הפלסטינים, הוא גדל ושמע את סיפורי העקירה הכפויה של הוריו וסביו והאלימות הבלתי פוסקת שסבלו. כעס צדקני הניע את אחמד הצעיר להצטרף להתנגדות. בגיל 10 הוא השתמש בכלים הזמינים - צמיגים, מקלות ואבנים. בגיל 15 הוא הצטרף לחמאס והחל לייצר דגלי פלסטין, שהיו אז בלתי חוקיים. בגיל 20 הוא נכלא. בזמן שהותו שם, בשנת 1993, נחתמו הסכמי אוסלו בוושינגטון הבירה. "יום קודם לכן היינו אויבים", הוא אומר. "זרקנו אבנים וירינו כדורים אחד על השני. למחרת הפכנו לחברים. החלפנו פרחים ולחצנו ידיים".

עם הבטחה חדשה לשלום, אחמד חזר מהכלא נחוש לעזור לחברה בדרכים חיוביות. הוא הפך לנהג אמבולנס בסהר האדום ולקח קורסים בעזרה ראשונה, מנהיגות ותקשורת. הוא ארגן צעירים אחרים להתנדב בבתי ספר, בתי אבות ובתי חולים. בשנת 1996, במהלך עימותים אלימים בירושלים, אחמד נענה לקריאה. כשהוא חטף לזרועותיו צעיר שהתמוטט, זיהה אותו כחבר ילדות ורץ איתו לאמבולנס, אחמד נורה מאחור. הוא שרד בקושי - קברו נחפר מראש על ידי חבריו ומשפחתו למקרה שגורלו יהיה זהה לחברו שנשא. הוא אומר זאת בחיוך עדין והכדור עדיין תקוע בצווארו 30 שנה מאוחר יותר.

כפי שאחמד מזהיר, זוהי הפסקת אש שברירית ולא ודאית שהרבה בה עוד לא הוחלט, כולל מי בדיוק מקבלי ההחלטות. ועדיין ישנן הפצצות יומיומיות, מחסור במזון וספירת גופות.

במהלך השנים היו הפסקות אש רבות, שזורות זו בזו בהבטחות שבורות אינסופיות. אין אמון, רק תקווה חשדנית. זהו פזמון חוזר ונשנה בקרב 50 הפעילים שהתאספו לסמינר בן יום שלם שאורגן על ידי לוחמים לשלום. הקבוצה, היוצרת מעגל גדול אחד, היא תערובת מופלאה של נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, פלסטינים וישראלים, מוסלמים ונוצרים, יהודים ואגנוסטים. אני יושבת מוקפת בבני עשרים ומשהו - משמאלי, אורי, יום הפעילות הראשון שלו; מימיני, נועם, פעילת-על מסוגננת ורב-לשונית שמתרגמת עבורי בחביבות.

מושון, פרופסור לעיצוב ונציג של "ארץ לכולם" , מוביל סדנה במשותף: "העתיד הוא המקום הפגיע ביותר שאתה יכול להיות בו. וזה המקום שאנחנו מנסים להיכנס אליו היום. אנחנו הולכים להפוך את העתיד לבהיר יותר ולאפשר לראות בחושך."

במשך מספר שעות, מושון ועמיתיו מובילים את הקבוצה בעבודה הדמיונית של בניית העתיד. על שולחן בחלקו האחורי של החדר מונחים ערימות של איורים ריקים לצד סלים של טושים צבעוניים. בזמן ש"העתיד אינו מה שהיה פעם" מאת מיקי ניוברי מתנגן בספוטיפיי, המוחות בחדר מנסים לטפס לעתיד הרחוק ולדמיין את ההודעות שהם שולחים לאמם, לאחותם או לאחיהם באותו יום. את מפת העתיד עם גבולותיה ונתיביה, או הודעות חדשות עם כותרות מתפרצות. מה אתם מדמיינים בעתיד?

מאוחר יותר, מושון מזמין את הקבוצה לשתף את תשובותיהם ולמקם אותן על חוט מתוח הנמתח מ"עכשיו" ל"80 שנה מהיום" ועל ספקטרום אנכי של חיובי (כלומר, משהו שאנחנו רוצים שיקרה) או שלילי (משהו שאנחנו רוצים למנוע ממנו לקרות). אישה צעירה אחת משתפת הודעת טקסט שדמיינה לשלוח לאמה, "אנחנו עוזבים את בית לחם עכשיו ונתראה בתל אביב בקרוב מאוד. לא יכולה לחכות לאכול איתך ארוחת ערב ליד הים!" את זה היא תולה כתקווה על החוט, בעוד 80 שנה מהיום.

החלומות והתשוקות פשוטים להפליא, אנושיים ובסיסיים. הם יחסיים וכרוכים בתנועה , דבר הדורש הקשר מסוים. יותר מ-1,000 שערי ברזל צהובים הותקנו בחשאי ברחבי הגדה המערבית במהלך המלחמה בעזה, חסמו כבישים והפכו את הנסיעה בין כפרים, עיירות וערים פלסטיניות לקשה וגוזלת זמן רב יותר. "בית לחם היא עכשיו כמו גטו, מוקפת בחומת הפרדה", מסבירה רנא סלמאן, מנהלת שותפה פלסטינית של לוחמים לשלום. "זה מפחיד אותי לאן אנחנו הולכים ומה ההגבלות שמוטלות, כמה קשים ומבוקרים יהיו חיינו. זוהי תזכורת לכך שאנחנו לא חופשיים".

למרות שרנא הייתה מנהלת שותפה במשך ארבע שנים, אירועי ה-7 באוקטובר הציבו אותה באור הזרקורים הבינלאומי החדש, כאשר CNN וכלי תקשורת גדולים רבים דרשו פרספקטיבה. "הייתי צריכה לקבל החלטה להיות אמיצה או להיות פחדנית", היא אומרת. "העולם חיכה לשמוע מאיתנו, חיכה שנגיד משהו". מאז, רנא הפכה לפנים של הארגון. "לפעמים זה מפחיד אותי, כי כשמישהו אלים, ישראל יודעת איך להתמודד עם זה. כשמישהו לא אלים, זה יוצר איום על ישראל, אז... זה אפילו יותר מפחיד".

"העתיד שלנו שזור זה בזה. כשאנחנו נאבקים למען חופש, זה למען שחרור קולקטיבי - לא רק למען המדוכאים אלא גם למען המדכאים", אומרת רנא. "אנחנו יודעים ששנינו נשארים על האדמה הזאת - הישראלים לא הולכים לשום מקום, הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. לכן אנחנו צריכים למצוא דרך שבה שני העמים יוכלו לחיות כאן בביטחון, בכבוד, בחופש, בשוויון ובצדק."

כשהשמש שוקעת מתחת לאופק ומכניסה את השבת, אני נוסע במונית מהסמינר בבית לחם לחופי הים התיכון השוצפים בתל אביב. אני טובל את רגליי בחול החם ומחפשת אחד מהכיסאות הכתומים הבוהקים הפזורים על החוף, מתרגשת לשווארמה הטרייה שהבאתי איתי מהחנות בפינה. כשאני צופה בגלים מתקפלים על עצמם בקצב בלתי פוסק, אני מרגיש את עצבות הים שוטפת אותי - את כל הסבל שראה ובלע בימי חיי, שלא לדבר על חייו . מחשבותיי נודדות לפעילים שרק שעות קודם לכן תיארו את הסצנה הזו ממש - לרגע הזה שאני חיה - כחלומם בן 80 השנים. המסע שזה עתה עשיתי הפך לסמל לעתידם הטוב והחופשי יותר שכולנו מייחלים לו. אני חושב שוב על בקשותיהם מהקהילה הבינלאומית, שאני חלק ממנה:

"בחרו בצד של האנושות", אומרת אסתר. "אני יודעת, במיוחד כשמסתכלים על המצב מבחוץ, קל מאוד לבחור צד. אבל מה שעושה טוב לכולנו הוא לפעול למען שלום צודק, לקבל את העובדה ששנינו נשארים כאן - וזה אפשרי. אנחנו מגלמים את זה על בסיס יומי."

"אל תדברו עלינו בלעדינו", אומרת רנא. "אם אתם רוצים להיות חלק מהפתרון, אתם צריכים לשמוע את כל הקולות של האנשים המעורבים שנפגעים מהסכסוך הזה. ואנחנו צריכים להיות חלק מהדיון בין אם אתם מסכימים ובין אם לא. כל מי שחי כאן צריך להיות מעורב בתהליך השלום."

לצד רנא ואסתר, סולימאן ואבנר, אלי וקאי, פטימה ואחמד, קורן ואורי, מי ייתן ולא נסתפק מוקדם מדי או במועט מדי, שלא נזנח את עשרות השנים והדורות של שינוי נרטיבי ועבודה ביחסים הנדרשים כדי להבטיח עתיד שאינו משקף את העבר. מי ייתן ונגייס את האומץ והיכולת להישאר בשיחה זמן רב לאחר שהמצלמות יכבו והכותרות יתמעטו. מי ייתן ולא ננטוש אותם כשהם ממשיכים לתת דין וחשבון על עוולות ומערכות דיכוי.

לשם כך, מי ייתן והקהילה הבינלאומית תתנגד לקולות המזינים נקמה, דיכוי, אלימות וכיבוש, ותחפש במקום זאת את הקולות הדוגלים בשגשוגם ההדדי של כל עמי הארץ. לכל החיים.