גרתי בוושינגטון הבירה כמעט 20 שנה, ולמדתי לאהוב את חיי העיר. ילידי וושינגטון גאים בהיסטוריה שלהם ומוקירים את רחובותיה המפוארים, גם כשהם משתנים במהירות. רוב שכנינו גרים בשכונה שלנו יותר מחצי מאה. הם שרדו את הסערות והרעמים של ממשלים רבים שעלו ודועכו, גידלו את ילדיהם לעבוד קשה, לבנות למען טוב יותר ולבקר ביום האם. הם לא מי שחברינו ובני משפחתנו מדברים עליו כשהם נוהמים ומלגלגים על וושינגטון. הרעש הפוליטי והמהומה המיוצאים דרך התקשורת הארצית נוטים להטביע כל הערכה לאנשי המקום ולחיוניות שבתוכו. מחוץ לכביש המהיר נראה לי שושינגטון הבירה מוצגת כשדה קרב בלבד. אז ביום שבו דייב היליס וג'ונתן היידן שיתפו איתי את הקונספט שלהם לאוסף מאמרים של אנשי מקצוע ותיאולוגים ציבוריים, שבוחנים נושאים של התחדשות עירונית ופרדיגמה של משחק, הייתי מסוקרן ומחושמל. החיפוש שלהם אחר דרך אחרת לראות היה כמו מיכל חמצן טרי שנשלח בעונת נשימה אחרונה.

עריכת כרך המאמרים הזה הייתה מאירת עיניים ומחזקת את הרוח. כעת, לאחר שקיבלתי את זכויות היוצרים מקרן המנהיגות, זוהי שמחה נוספת עבורי לשתף פעולה עם צוות BitterSweet כדי להביא אותו למדפים קרובים ורחוקים. אנו מקווים שדרך הראייה, המסגור והמשחק המוצגת כאן תאתגר ותעודד אתכם. מי ייתן ושינוי במטאפורה יאיר את עולמכם ויחזק את לבכם, כי העבודה המתמשכת עוד שלנו.

הערת המו"ל: להלן קטע מתוך פרק המבוא שנכתב על ידי דייב היליס. "העיר כמגרש משחקים" - הכרך המלא - זמין כעת באמזון ובכל מקום בו אתם קונים ספרים.

במשך אלפי שנים ערים היו מקומות מפגש שבהם בני אדם חיפשו הגנה, נוצלו, לקחו סיכונים, הביאו חידושים ופגשו ייאוש. אין מקום אחר על פני כדור הארץ שבו תקווה ומוות, אהבה וזדון, הבטחה ואסון מתאחדים בצורה הדוקה יותר מאשר בערים.

רצנו לעבר העיר האנושית, ברחנו ממנה, ניווטנו דרכה, עקפנו אותה והחבאנו את עצמנו בתוכה - לטוב ולרע. אבל בעוד שבני אדם נוטים לבידוד - יוצרים תחבולות של גרנדיוזיות ועצמי, בונים ללא הרף את ממלכותינו הקטנות של ודאות והפרדה - אנו נמשכים זה לזה באופן בלתי נמנע. כפי שציינה ג'יין ג'ייקובס לפני שנים רבות, "אין היגיון שניתן להטיל על העיר; אנשים יוצרים אותה, ואליהם, לא בניינים, עלינו להתאים את תוכניותינו."

ערים מבטיחות הרבה ובדרך כלל מאכזבות, ואל לנו להיות מופתעים מכך שהאנושות תמיד ניסתה להבין מהי עיר, מדוע אנו מחפשים אותה או נמנעים ממנה, כיצד להתייחס אליה, ולמה היא נועדה.

שאלות מתעוררות: האם העיר היא תאונה או רע הכרחי? האם היא אמצעי שימושי להשגת מטרה מועדפת? האם עלינו לתפוס אותה, לכבוש אותה, לחרוק שיניים ולשאת אותה? לברוח ממנה לתפקיד רחוק בכפר, ולהחליף את שאון אזעקות המכונית בציוץ חברותי של צרצרים?

כל האפשרויות הללו תלויות במטאפורה שתבחרו לראות דרכה את העיר. סטנלי האוורוואס, תיאולוג אמריקאי ופרופסור לאתיקה תיאולוגית בבית הספר דיוק דיוויניטי, כותב בספרו "תושבי חייזרים":

אהבת האל לערים כוללת מספר חוטים אשר, כאשר הם ארוגים יחד, הופכים לבד של חיבה, פאתוס ויופי עבור ערים שאין שני להן בכתבי קודש אחרים. החל מהעיר הראשונה בתנ"ך, חנוך, שהופכת למגן חלופי עבור קין, דרך ערי פליטים בספר במדבר, דרך מערכת היחסים המורכבת של יונה עם העיר נינווה, דרך ישוע הבוכה על העיר ירושלים, דרך האסטרטגיה העירונית של פאולוס במעשי השליחים, ועד לחזון ספר ההתגלות על ירושלים השמימית הופכת ליעדנו הסופי - כולם פועמים באנרגיה ובתשוקה של אלוהים שמבין את מתנת הערים, מה הן יכולות להיות וכיצד עלינו לשכון בהן. הביטוי הברור ביותר של העיר כמגרש המשחקים של אלוהים מופיע בספר זכריה. ירושלים נקלעה לתקופות קשות והייתה הכל מלבד מגרש משחקים. ספר זכריה נכתב כדי לסייע בבניית בית המקדש מחדש, שנהרס על ידי הבבלים שגלו אותם. בפרק השמיני, לזכריה יש את החוצפה להכריז את הדברים הבאים לתושבי ירושלים: "זקנים וזקנות ישובו לירושלים, ישבו על ספסלים ברחובות ויספרו סיפורים, יתהלכו בבטחה במקלותיהם - עיר טובה להזדקן בה. ונערים ונערות ימלאו את הפארקים הציבוריים, צוחקים ומשחקים - עיר טובה לגדול בה." (זכריה ח, ד-ה; המסר ). זו הייתה עיר טובה לגדול בה משום שזכריה הבין, מתוך חזון נבואי, ששתי קבוצות האנשים הפגיעות ביותר בכל עיר הן הזקנים מאוד והצעירים מאוד. מובן מאליו שאם שתי הקבוצות הללו מצליחות, פירוש הדבר שהעיר עצמה מתפקדת כראוי. בחזונו של זכריה, העיר הפכה פשוטו כמשמעו למגרש משחקים.

הרעיון של ראיית העיר כמגרש המשחקים של אלוהים ולא כשדה קרב משנה את נקודת המבט שלנו בשלוש דרכים חשובות. אלו הן "התנאים המוקדמים ההכרחיים לאתיקה", כפי שציין האוורוואס, אם רוצים לחולל שינוי חיובי בהתחדשות החברתית והרוחנית של ערים.

הראשון הוא תיאולוגי. ערים, טוען לואיס מומפורד, תמיד היה בעל בסיס רוחני. אלוהים הוא בהחלט ידיד של העיר. ערים הן רעיון האל. אלוהים נהנה מריחותיה, טעמיה, צורתה ואנשיה. הבנת זאת נותנת לנו ביטחון שאלוהים מחויב עמוקות לשגשוגה. שאלוהים פועל לצידנו ולא נגדנו. שבסופו של דבר, מכיוון שערים הן רעיון האל, בעוד שהתנ"ך מתחיל בסיפור האנושות בגן, הצריכה הסופית שלה היא בעיר.

השני הוא סוציולוגי. מרטין לותר קינג ג'וניור אמר במפורסם:

ראיית העיר כמגרש משחקים מאפשרת לנו לראות שאזרחינו הם עמיתים ולא מתחרים. הם נכסים ולא חסרונות. אנו יכולים להרחיק את עצמנו מעולם המחלוקת של יריבות קטנונית ולטפח עולם של נדיבות שבו כולם מנצחים.

השלישי הוא כלכלי. וולטר ברוגמן כתב רבות כי הקו המרכזי הבסיסי בתנ"ך הוא המאבק בין תפיסת המחסור של פרעה לבין תפיסת השפע של אלוהי ישראל. על ידי ראיית העיר כמגרש משחקים, אנו רואים עולם של שפע ולא של מחסור, וכי משאבים נגישים לכולם. כסף, רעיונות, פרקטיקות וזמן נחשבים לרכוש שיש לחלוק משום שיש מספיק לכולם. כשאנו רואים את הכלכלה בצורה זו, אנו מוצאים את עצמנו יותר נוהגים לתת מאשר לקחת.

כשאנו בוחנים את רעיון העתיד, יהיה אשר יהיה, אנו יודעים שזה יהיה עתיד עירוני. 56 אחוז מאוכלוסיית העולם מתגוררת כיום באזורים עירוניים ו-66 אחוז צפויים להתגורר בערים עד שנת 2050. הנורמות והמוסדות שניצור כדי לתמוך במציאות זו יהיו בחירה שתתפשט החוצה ותעצב הנחות חברתיות וארגוניות הרבה מעבר למרכז העיר הצפוף.

כתוצאה מכך, אי אפשר להפריז בחשיבות של האופן שבו אנו תופסים את הערים שלנו. היא תכתיב כיצד ניגש אליהן, האם נחיה בהן, כיצד ניצור קשר עם האנשים והמוסדות הממלאים אותן. זה יהיה נכון לגבי כולנו, בין אם אנו אנשים בעלי אמונה טובה או בעלי רצון טוב, אך ישנו היבט מסוים של ראיית העיר כמגרש המשחקים של אלוהים, שנוצרים צריכים לעסוק בו. האב ויליאם לינץ' SJ כותב:

"עיר של גברים/נשים אולי בהחלט לא נוצרית; אבל היא לא יכולה להסתדר בלי נוצרים. אלו חיים וקהילה תחת אלוהים שכל הגברים/נשים בעלי הרצון הטוב חייבים לעבוד כדי להושיע - קהילה של צדקה לאזרחים שבה כל הגברים/נשים יכולים לחיות באחדות, בין אם של מלגה, של כלכלה או של שלום. עבור נוצרי ליצור קטקומבות במקום להיכנס לעיר תהיה טעות נוראית."

מה ימנע מנוצרים ליצור "קטקומבות" במקום "להיכנס לעיר"? זה יהיה תלוי, באותו אופן שקרה לריד עם סם, במה שאנו רואים. האם נפנה למטאפורה שמבודדת, מגנה ומחריפה או למטאפורה שמעוררת השראה, משגשגת ומאחדת? דניס לברטוב מנסחת יפה את הבחירה בשירה, "תהילים של העיר" :

הרציחות נמשכות, בכל שנייה

כאב וחוסר מזל מתמשכים

בשרשרת הגנטית, עוול נעשה ביודעין, והאוויר

נושא את אבק התקוות הרוקבות,

אך נושם את האדים האלה, הולך בין הקהל

מדרכות בין חיים נכים, פטישי אוויר

משתולל, מגרש חניה נוצץ בכאב

בשמש מאי, ראיתי

לא מאחור אלא בפנים, בתוך

צער עמום, גס רוח מנופח, מחריד

חזיתות בטון, עוד צער, ברק

כטל, משכן רחמים,

שמעתי לא מאחור אלא בתוך רעש

זמזום שנסחף לחיוך שקט.

דבר לא השתנה, הכל נחשף אחרת;

לא שלא הייתה זוועה, לא שהרציחות לא נמשכו,

אבל כאילו הכל שקוף

אחרת שהייתה מבורכת, שהייתה אושר.

ראיתי את גן עדן באבק הרחוב.

ערים למעשה יהפכו לטובות יותר אם אנשים כמונו יבחרו באומץ לראותן ולאהוב אותן בשנינות, ברצון ובחוכמה שלברטוב מעלה: ערים כמגרשי משחקים.

הערת המוציא לאור: "עיר כמגרש משחקים " זמין כעת באמזון ובכל מקום בו אתם קונים ספרים.