למרות הסיכון של להיות רדוקטיבי, אוקספורד מגדירה אמנות כ"ביטוי או יישום של כישורים יצירתיים ודמיון אנושיים". ותרבות כ"מנהגים, אמנויות, מוסדות חברתיים והישגים של אומה, עם או קבוצה חברתית אחרת". כמובן, לשתי המילים בכל מילון יש כמעט עמוד של משמעות ואף יותר קונוטציות. ובכל זאת, לא משנה איך מסובבים את זה, כל אחת מהן עוסקת באופן בלתי נמנע באחרת. במשך יותר מעשור סיפרנו סיפורים של תקווה בפועל בכל רחבי העולם. ככל שמשפחת התורמים שלנו גדלה, כך גם תחומי העניין שלנו. בעונה החדשה של BitterSweet אנו פותחים את המנטרה העריכתית שלנו לעולם מחשבה חדש. איך זה ייראה לדחוף נגד הנרטיבים השוררים של ייאוש - לדחות ציניות, להתריס נגד אדישות ולחגוג את הטוב - בקולנוע, מוזיקה, אוכל, אופנה, אמנות חזותית, עיצוב וכל היופי שמוצא בית תחת מטריית האמנויות והתרבות?

תמיד נאבקתי ליישב את עבודת חיי - האמנות - עם המצפן שמנחה את העבודה האמורה - את אמונתי. זהו מצב מוזר, למען ההגינות. כיצד ניתן להרגיש נקרא למשהו תוך כדי נאחז בפחד שהאלוהי שמבצע את הקריאה הזו עלול למצוא זאת בלתי נסבל? גדלתי במסורת נוער נוצרית מודרנית, אובססיבית לבדות "תרבות נגד". לרוב על ידי ייצור זיופים נדושים, במקרה הטוב, של ביטוי אמנותי "חילוני", וכל הזמן הזה מעקם את אפה מול אלפי שנות תרבות ואנושיות אמנותית. בביוגרפיה שלו, יוג'ין פיטרס מספר שיחה עם נזירה בשם האחות ג'נביב שעצרה אותי במקום כשקראתי אותה:

"בשיחה אחרת, דיברנו על תפילת האדון. קטעתי את שטף השיחה באומרי, "האם אתה יודע את הבקשה ש(לי)? הכי קשה להתפלל, להיכנס לתוכה, לדעת למה אני מתפלל?"

"כמובן - 'הציל אותנו מרע!'"

"איך ידעת את זה?"

"הו, אתם הפרוטסטנטים. אתם כל כך תמימים לגבי הרוע. אתם יודעים הכל על חטא אבל כלום על הרוע - שכיחות הרוע, התמדתו של הרוע, במיוחד במקומות קדושים, כמו המנזר הזה וכמו הקהילה שלכם. תעלומת הרוע. אתם יוצרים דמויות מצוירות מהרוע כדי שלא תצטרכו להתמודד איתו בבתים ובמקומות העבודה שלכם, להתכופף ליד הדלת בכל פעם שאתם פותחים אותה. או שאתם מכחישים אותו ומתייגים כל מה שלא בסדר בעולם כחטא שאתם יכולים לתת שם ואז לקחת אחריות על להיפטר ממנו."

יש הרבה מה לפענח ברגש הזה. האחות ג'נביב הקישה על הכוס על תסכול שנאבקתי רוב חיי כדי לבטא במילים. במשך כמעט שלושה דורות של מאמינים, כנסיית ה"ג" הגדולה לימדה בניגוד לתרבות והפכה לאויבת כמעט של כל ביטוייה. יצרנו "דמויות מצוירות" משפמות ומנופחות מתוך ז'אנרים, תמונות, שירים, סגנונות, סיפורים, חללים ומרקמים שכולם משקפים היבט כלשהו של הצלם האלוהי. מנהיגים נוצרים בולטים הצטרפו לשריפת ספרים ורשומות, גינו יצירות של ביטוי תרבותי מחוץ לזרם המרכזי המוסרי, והפגינו מול מוזיאונים המכילים פלאי השראה אלוהית. הפשטנו אותה ממסתורין, טיהרנו אותה מההטלות עליה, וקראנו לה - ריקה מרוח אמנותית או תרבות לא הומוגנית - "אמנות נוצרית" ו"תרבות ישו". כל הזמן החמצנו את כל מה שהיא אולי הזמינה אותנו לחקור בתוכנו ובעולם סביבנו. ייתכן שהכנסייה המערבית איחרה להצטרף לתנועות חופש רבות כל כך ב-400 השנים האחרונות בערך, משום שהמנוע של רבות מהתנועות הללו הוא לעתים קרובות אותן אמנות ותרבות שהתרגלנו להשמיץ.

אז כאן, נדון, נשיר, נצייר, נצלם, נבשל, נאכל ונכתוב על אמנות והתרבות שהיא משפיעה עליה - ועל תרבות והאמנות שהיא מולידה. כי בתוכה - בכל כולה, מחובקת בצורה המלאה ביותר שאנו מסוגלים לה בכל עונה - קיים כל מה שאנחנו יכולים להשתמש בו כדי להתנגד לנרטיבים של ייאוש, אפילו במעמקי הייאוש. אם עדיין לא ראיתם תקווה בכיסוי האפל של מכחולו של רותקו, אני ממליץ לכם להמשיך לחפש. איזו מוזיקה מניעה אתכם לפעול, לשמחה, לדמעות? אילו סרטים או תוכניות טלוויזיה מחזיקים מראה לנשמתכם וחושפים משהו חדש? מה הקשר בין בתולות ים שחורות למלכות שמים? והאם ארוחה פשוטה, או מתכון, יכולה ללמד אותנו על שכנינו ולפתח את יכולתנו לאמפתיה? ספוילר, התשובה לשאלה האחרונה היא כן מהדהד.

את אלה ועוד רבים אחרים אנו מקווים לחקור במדור האמנות והתרבות הזה של BitterSweet Monthly, ואנו מזמינים אתכם להצטרף.