הכרתי כל פסוק תנ"ך שנחקק בפרויקט ושפת תפילת החוטאים נטמנה בלב האדום. מבעד לערפל החלומי של תצלומי הסרט, המקום הרגיש כמעט ילדותי, כאילו נלקח מבית ספר תנ"ך בחופשה. ובכל זאת, בדממת המדבר, הוא לווה גם במכוניות נרקבות, חלקן מופשטות מהחזית שלהן, ובאימה של קילומטרים על גבי קילומטרים של הנוף שמסביב. אני, כנער במצוקה קיומית, אהבתי שזה היה מלא תקווה וגם גרם לי עצב. מצאתי את זה מדהים שזה יכול לעשות את שניהם.

בשלב הזה של גיל ההתבגרות, פינות בישות הדהדו עם המכוניות הרעועות שעמדו בניגוד לחול צבוע בצבעים בהירים. הייתי בסדר גמור במשך היום, אבל כשהשמיים החשיכו, הרגשתי שגם רוחי. הייתי מתפוררת על רצפת חדר השינה שלי, בוכה, ואבא שלי היה יושב קרוב לידי. היו הרבה דברים שלא הרגשתי אמיצה מספיק לשתף, כמו איך לא הייתי בטוחה אם אני עדיין מאמינה באלוהים, או ליתר דיוק, לא הייתי בטוחה אם אלוהים עדיין מאמין בי. איך אם הייתי עוצמת את עיניי ולא יכולה לשמוע אף אחד מדבר אליי, לא הייתי בטוחה שאני באמת קיימת בכלל. אז הייתי פשוט אומרת לאבא שלי, "אני מנסה הכי חזק שאני יכולה. אני לא יודעת איך אני יכולה בכלל לנסות יותר חזק." והוא היה איתי, למרות שלעולם לא הצלחתי לסיים את השורה ולומר, "מנסה להאמין כמו שאתה צריך ממני." אז אהבתי את התמונות של ההר כאילו היה מקום לאמונה להתקיים לצד ריקנות.

יעברו תשע שנים עד שאגיע להר הישועה. כשעשיתי זאת, זה הזכיר לי את הנכס של סבי, עוד חלקת אדמה מכוסה בחפצים מתפוררים משום שהיה ילד של השפל הגדול. בחצר של סבי, אין כוונה כמו זו של מיצב אמנות. במקום זאת, זוהי הפסיביות של הצטברות ללא עידון. במקום צבע בהיר וצבעוני, הכל מושתק על ידי שכבה מסוימת של אבק ויסודות שמצטברת באופן בלתי נמנע עם הזמן. כלי רכב ישנים, טלוויזיות, ספרים, משאיות, בקבוקים ופחיות ריקות, בקבוקים ופחיות מלאות, אסלות שנקרעו מחדרי האמבטיה שלהם, חפצי נוי, גמדים, צמיגים, מכשירי רדיו, מטריות, מגזינים, פניות שלא נפתחו לאמצעי מניעה של שנת 2000, וקריאות פתוחות לאמצעי מניעה של שנת 2000 - כל אלה מוצאים בית בנכס שלו.

לעולם לא הייתי שומע אותו משתמש במילה כמו "טראומה" כדי להסביר מדוע החצר שלו מלאה באשפה מגובשת, כמו קפסולת זמן של כל חייו הקודמים. אני חושב שהוא היה אומר שזה פרקטי, כאילו הוא אולי ישתמש שוב בכלים ובמכשירים הישנים מתישהו. אני תוצר של דור צעיר ב-60 שנה והייתי משתמש במילה פסיכולוגי : איזה דחף לא נבדק לשמור על כל חלק בעצמו שאי פעם הגיע לבטיחות. כסטודנט, הוא קיווה ללמוד פסיכולוגיה. הוא היה קורא על דברים כאלה. אבל פרופסור הזהיר אותו שזה לא נתיב טוב לאנשים מאמינים, אז הוא שינה את דעתו ודבק בתנ"ך שלו.

במשך הזמן שחפפנו על פני האדמה הזו, הכרתי אותו בעיקר כאדם שאסף דברים ישנים ודבק בתנ"ך שלו. אבל אפילו עם כל אהבתו לדברים ישנים ולכתבי הקודש, הוא לא היה מהדהד עם מקום כמו הר הישועה. ההר הוא אשפה ומילים קדושות, אבל עם הרבה צבע ואמנות מעורבבים בו. הר הישועה וחצרו של סבי הם שני סוגים שונים של שמירה, שתי אסתטיקות שונות להצלת דברים ישנים. למה הם מרגישים כל כך אותו דבר בעיניי? אותו דבר בניסיונם להיאחז בטוב, להיאחז בו, אפילו כשהוא הופך נופים לחצרות גרוטאות. לשניהם יש יופי; לשניהם יש סיכון לאבד את המעקב אחר אילו דברים שווים לשמור. כי בוודאי, בפרק זמן של חיים אנושיים מלאים, יש דברים שצריך לשמור וחלק צריך לעבור תיקון. כשסבי נפטר, משפחתו נותרה עם המשימה לשקול כל פיסה ולהחליט על גורלה. ואם נופל עליי למדוד את כל החלקים ולראות חלק מהם קדושים וחלקם פסולת, אז עדיין קשה לי להבין את ההיגיון שמסדר את הכל.

אני מבין רק רגש או געגוע, כמו החדר בהר הישועה, המלא בשרידים, תצלומים ומכתבים מאהובים שמבקרים השאירו מאחור. הוא שומר על הדברים שאנשים שחררו, והקירות יוצרים כיפה כמו קפלה קטנה במדבר. זה הרגיש קדוש, זה הרגיש כמו געגוע שלא הגיע למימוש, וזה תפקד כמו חדר של מנחה. זה גרם לי לרצות לקחת את לחם הקודש. אפילו בימים שאני לא יודע במה אני מאמין, אני רוצה לקחת את לחם הקודש בטקס כנסייה ליד אבא שלי.

אני רוצה את זה כאילו, ידיי מונחות כשכפות ידיי מורמות, כמו קורבן, אבל מוחזקות ברכות כך שקצות אצבעותיי יתחילו להתכרבל פנימה. אני רוצה שכומר יאסוף אותן בידיה ויסגור את ידי כדי לעצב את צורתי לתפילה. אני רוצה שיפתחו אותן רק כדי לקחת מהלחם והיין, ואם זה הקרקר והמיץ, זה רק יגרום לזה להרגיש יותר מוכר. אני רוצה לשמוע את הכומר אומר, "קחו את זה לזכרי", עיניי נעצמות חזק, נזכרת. וכשאני עוברת על הזיכרון, חושבת על החלקים שנשמרו, שאבדו, והנושאים בספק, אני עדיין רועדת על רצפת חדר השינה שלי, אבא שלי מחזיק אותי. "אני לא יודעת איך יכולתי להתאמץ יותר."